החלטנו
ליסוע לדוליקל dhulikhel עיירה שנמצאת בעמק קטמנדו
וממנה ניתן לצפות בחלק מרכס ההימאליה. יש שם גם מקדש נחמד בכפר ועוד מנזר שאפשר
ללכת אליו לטיול יום (או יותר מזה אם יש זמן).
מאחר
והיו לנו 3 ימים עד שסבתא חנה מגיעה זה היה נשמע מקום טוב לבדוק אותו. יש עוד
מקומות שנשמעו לנו קצת תיירותיים מדיי.
אז ארזנו
תיקים קטנים יותר, איפסנו את כל השאר במלון אליו התעתדנו לחזור לקראת בואה של
סבתא, ונסענו לייט יותר אל תחנת האוטובוסים המקומית.
איזו
הרגשה קליליה וכייפית...
מיד
עלינו על אוטובוס ותפסנו 3 זוגות מושבים.
האוטובוס
הלך והתמלא עד לדוחק, אולם אנחנו לא ויתרנו על מושבינו וכמובן ששילמנו עליהם.
בד"כ
ילדים קטנים לא משלמים ויושבים על הוריהם, על השכנים וכו'. אנחנו רצינו שיהיו
לכולם מקומות. קצת הסתכלו עלינו עקום, אבל לא היה לנו אכפת. ממילא אנחנו זרים
ויסתכלו עלינו אניוויי...
נסיעה של
כשעתיים. למזלנו הטוב הילדים שלנו כאלה נוחים בנסיעות (אם אין ענייני הקאות
כמובן). רפאל נרדם בכל מצב כמעט וגם ארז ישן. אז זכינו בנסיעה קופצנית לרוב עם
הרבה נוף ואנשים.
כמו שאני
אוהבת!
אחרי
כשעתיים נחתנו בדוליקל, על הכביש הראשי.
אין לנו
מושג איפה אנחנו ולאן אנחנו הולכים.
אחי נזכר
שישן שם איפושהו ואחרי ששתינו צ'אי דוד ואומני יצאו למסע חיפושים.
בינתיים
ניגש אלינו מישהו ממעבר לרחוב ואמר שיש לו מקום, אם נרצה. הוא לא לחץ, רק אמר שזו
קצת נסיעה, כפר ליד...
דוד
ואומני הלכו והילדים מצאו כלבלב לשחק איתו וכמה ילדים מקומיים להתעסק איתם.
כך
העברנו איזו שעה בערך, עד שהם חזרו עם אמיר ועדי והבנות.
הם בדיוק
סיימו טיול יום שם ועמדו לתפוס אוטובוס בחזרה לקטמנדו. קטעים.
מאחר והם
לא מצאו משהו ממש שווה דוד החליט לקפוץ עם הבחור למקום שלו בכפר ליד, אז חיכינו
עוד קצת...
הוא חזר
נפעם!!!
זהו.
החיפוש הסתיים!
הבחור
ארגן לנו מונית ונסענו עד לקצה קצה הכפר, לקצה הנוף. לכפר מהמם אחרי דוליקל bhattedanda שמו
הגענו
לגסט האוס שלו שהוא מסתבר איזה זוכה בקטגוריה של tripadvisor ובגלל שככה הופענו שם
אפילו המחיר היה זול יותר מדרך האינטרנט (12$ לחדר גדול עם מיטה זוגית, מיטת יחיד
ועוד מזרן גדול שהוסיפו לנו) והוא הבטיח גם להקל עלינו עם התשלום על האוכל.
כבר היה
דיי מאוחר ואחרי שהתארגנו קצת בחדר עוד הספקנו לעשות טיול קטן בכפר הקטן מתחת לגסט
האוס
 |
| פגשנו ילדים מקומיים ששמחו לקשקש קצת באנגלית תינוק לכל אחות |
 |
| הסבתא הזו נדלקה על ארז שמצידו עשה הכל כדי 'לא לשים עליה' |
 |
| אחרי ארוחת הבוקר התחלנו להתכונן לבואה של סבתא חנה |
יש מנזר טיבטי כמה שעות הליכה מהכפר namobudha
שמענו עליו עוד קודם ופרם, בעל המקום,המליץ לנו ללכת לשם.מדובר על 2.5 הליכה עבור אדם רגיל, בשבילנו? בטח 3-4 שעות לכל צד
 |
| אז יצאנו לדרך אמיצים/ טיפשים שכמותנו |
 |
| כמעט כל הדרך הם היו בעולמות הדמיון שלהם מדהימים |
 |
| ארז נרדם על הכתפיים |
 |
| ואז ממש נשפך |
חידש כוחות כך שיכול היה לחזור חלק ניכר מהדרך בעצמו.
איזה כיף היה להגיע ולנוח קצת...
החלק הפנימי יחסית חדש ושמור יפה
 |
| רימון לדרך |
לסיכום,
הלכנו 4 שעות הלוך ו-3 חזור.
את מרבית הדרך עשו הילדים ממש בטוב ובכיף, עם משחקים, שירים וקצת עידודים מאיתנו.
עשינו הרבה הפסקות נשנושים ומנוחות.
כשארז התעייף סחבנו אותו בתור (הרבה) דוד, אני ואומני אולם השתדלנו לעודד אותו ללכת והוא אכן הלך לא מעט בכלל. אלוף!!!
זה היה קצת טו מאצ' ליום שכזה... בדיעבד,אם כי לגמרי שווה את זה. גם ההגעה למקום וגם התחושה הזו של 'עשינו את זה'.
החצי שעה האחרונה, בה גם כבר נכנסנו לחושך, הייתה הכי מאתגרת. איילה כבר הייתה מותשת ושפוכה ואיבדה קצת אמונה והתחילה לבכות.
אולם בסוף באמת הגענו, התארגנו, התקלחנו (מים קפואים!) ואכלנו ארוחת ערב ואז צנחנו לשינה עמוקה עמוקה.
בבוקר למחרת דוד קם לראות את הזריחה מעל ההימאליה. בדיעבד מסתבר ששעות הבוקר הן הזמן היחיד לראות את ההרים באמת, לפני שמגיעים העננים לכסות עליהם ולהסתירם
בילינו עוד כמה שעות במשחקים בגסט האוס והתארגנו לחזרה לקטמנדו.
מחר בבוקר סבתא מגיעה!!!
אחרי הטיול של אתמול החלטנו קטן עלינו ללכת עד לתחנת האוטובוס בכפר, משהו כמו שעה הליכה. הפעם עם התיקים.
כמובן שהם לא הכי אהבו את הרעיון, אולם הייתה באמת הליכה נעימה ופגשנו כל מיני אנשים בדרך, כך שהיה מעניין.
לפני שעלינו לאוטובוס בחזרה יצא לנו לשתות את הלאסי הכי טעים עד כה, בחנות פירות קטנה בכפר. מתובל, קנמוני כזה.... יאמי!
 |
| כאמור, רפאל נרדם בכל מצב |
 |
| קשה לראות, אבל יש שם את הפסל הכי גדול בעולם של שיווה עומד |
אם היה לנו יותר זמן היינו נשארים עוד, יש עוד מה לעשות שם בסביבה בכיף
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה