*** את הפוסט הזה התחלתי לכתוב ב 6.2.2015 עוד כשהיינו בויאטנם. הוא היה בטיוטות וחיכה ליום הזה.
מזל שהכל מתועד ****
___________________________________
את הקטאן הכירו לנו הדודים- גיא וחן (אחי ואשתו)- לפני כמה שנים.
בתחילה הם לימדו את אומני,שמאד התלהבה. אחריהם גם דוד ורפאל נכנסו לזה. איילה צפתה מהצד ואני טרם למדתי את החוקים בצורה רשמית.
מתישהו במהלך הטיול לדוד היה רעיון שנכין לעצמנו קטאן כדי שנוכל לשחק ואיכשהו זה לא קרה.
ואז - כשהיינו במוינה, בויאטנם- ראינו שלרוסים יש קטאן והפנטזיה התעוררה מחדש, וכשמשפחת עיני הגיעה והבנו שיש להם איתם קטאן אז ביכלל!!!
יום לפני שהם נסעו זה קרה (מכירים את זה? איך שהכל קורה לפעמים ברגע האחרון?).
דוד הבין איך נכון לעשות את זה, קנינו קצת חומרי גלם (מצאנו חנות עם בריסטולים, דבק, שלל קלפים שונים, טושים),והתארגן צוות של ילדים לביצוע.
יצאנו לדרך:
שלב ראשון
שלב שני- אחרי שהעינים כבר נסעו
כל שנותר הוא למצוא חלקים למשחק (אבנים, צדפים וכד'), למצוא תיק שיכיל את הכל בתוכו
ולנסות לשחק.... לראות שהכל עובד באמת....
*** החלק הזה נכתב כבר שלושה וחצי חודשים אחרי.
אחרי כמה וכמה מדינות שעברנו כאשר התיק הזה נוסע איתנו ממקום למקום.
בכל פעם חשבנו ש- הנה, פה אפשר יהיה לעשות את הפינאלה ולהתחיל לשחק. וכלום לא קרה.
עד שהגענו לתאילנד בפעם השנייה.
יום אחד, דוד ואני נסענו עם ארז לעשות קניות והילדים נשארו בבונגלו.
היה וואטסאפ מאומני ששאלה איפה צבעי המים והמכחולים ואחריו אחד שמודיע לנו שהיא כבר מצאה והסתדרה. זה קורה הרבה. עד שאנחנו רואים את ההודעות לפעמים כל העניינים מסתדרים להם. אז לא התייחסנו.
לכן ממש הופתענו כשחזרנו וגילינו שאומני אספה בחוף צדפים ושברי אלמוגים כדי שיהיו כלים למשחק ואף צבעה אותם בצבעים המתאימים
זהו, עכשיו באמת כל שנותר הוא פשוט למצוא זמן לשחק...
תודה לכל מי שתרם את חלקו למשחק הקטאן שלנו, מהדודים בארץ דרך בני משפחת עיני שכרגע נמצאים בפיליפינים ועד לכל בני משפחתנו שתרמו לפרויקט הזה
מזל שהכל מתועד ****
___________________________________
את הקטאן הכירו לנו הדודים- גיא וחן (אחי ואשתו)- לפני כמה שנים.
בתחילה הם לימדו את אומני,שמאד התלהבה. אחריהם גם דוד ורפאל נכנסו לזה. איילה צפתה מהצד ואני טרם למדתי את החוקים בצורה רשמית.
מתישהו במהלך הטיול לדוד היה רעיון שנכין לעצמנו קטאן כדי שנוכל לשחק ואיכשהו זה לא קרה.
ואז - כשהיינו במוינה, בויאטנם- ראינו שלרוסים יש קטאן והפנטזיה התעוררה מחדש, וכשמשפחת עיני הגיעה והבנו שיש להם איתם קטאן אז ביכלל!!!
יום לפני שהם נסעו זה קרה (מכירים את זה? איך שהכל קורה לפעמים ברגע האחרון?).
דוד הבין איך נכון לעשות את זה, קנינו קצת חומרי גלם (מצאנו חנות עם בריסטולים, דבק, שלל קלפים שונים, טושים),והתארגן צוות של ילדים לביצוע.
יצאנו לדרך:
שלב ראשון
 |
| מסמנים |
גוזרים את החלקים
 |
| מסמנים ובודקים |
 |
| מדביקים 2 חלקי בריסטול האחד לשני, כדי שהלוח יהיה עבה יותר |
 |
| מביאים את כל הספרים כדי שילחצו על החלקים הנדבקים |
 |
| נראה לי שזו מיועדת להיות כבשה |
 |
| מציירים וצובעים |
 |
| פרויקט לשעת ערב מאוחרת |
 |
| עצים |
כל שנותר הוא למצוא חלקים למשחק (אבנים, צדפים וכד'), למצוא תיק שיכיל את הכל בתוכו
ולנסות לשחק.... לראות שהכל עובד באמת....
*** החלק הזה נכתב כבר שלושה וחצי חודשים אחרי.
אחרי כמה וכמה מדינות שעברנו כאשר התיק הזה נוסע איתנו ממקום למקום.
בכל פעם חשבנו ש- הנה, פה אפשר יהיה לעשות את הפינאלה ולהתחיל לשחק. וכלום לא קרה.
עד שהגענו לתאילנד בפעם השנייה.
יום אחד, דוד ואני נסענו עם ארז לעשות קניות והילדים נשארו בבונגלו.
היה וואטסאפ מאומני ששאלה איפה צבעי המים והמכחולים ואחריו אחד שמודיע לנו שהיא כבר מצאה והסתדרה. זה קורה הרבה. עד שאנחנו רואים את ההודעות לפעמים כל העניינים מסתדרים להם. אז לא התייחסנו.
לכן ממש הופתענו כשחזרנו וגילינו שאומני אספה בחוף צדפים ושברי אלמוגים כדי שיהיו כלים למשחק ואף צבעה אותם בצבעים המתאימים
זהו, עכשיו באמת כל שנותר הוא פשוט למצוא זמן לשחק...
תודה לכל מי שתרם את חלקו למשחק הקטאן שלנו, מהדודים בארץ דרך בני משפחת עיני שכרגע נמצאים בפיליפינים ועד לכל בני משפחתנו שתרמו לפרויקט הזה
