געגועים לקרוואן

השאלה 'מתי חוזרים?' צצה ועולה אחת ליום יומיים בערך.

אין זה משנה שכבר כמעט מחצית מהזמן שלנו עבר ושברור שאנחנו מטיילים ושיש לנו עוד אי אילו מקומות לעבור בדרך ושנכנסנו למעין שגרת טיול- שהייה שכזו.  כנראה שעצם זה שהגדולה היא כבר טינאייג'רית בתחילת דרכה עושה את שלו ומשפיע גם על האחים הצעירים יותר.

מספיק שיש יום מאתגר, שינויים הורמונליים, געגועים פתאומיים או סתם שעמום והנושא הזה שב ועולה על סדר היום לעוד סיבוב של שיחות בנושא.

ולא משנה כמה נאמר להם ששנה זה לא כל כך הרבה ושהחווייה הזו היא חזקה ועוצמתית ברמה האישית, המשפחתית ועוד עדיין מבחינת הגדולים לפחות יש רצון תמידי "לחזור" ופנטזיות על איך עושים את זה.

כי, בינינו, אין להם באמת את היכולת לראות את התמונה הרחבה וזה משהו שדוד ואני צריכים להחזיק גם עבורם.

הרגעים שאני הכי נהנית בקטע הזה הם אלה בהם הם אומרים פתאום "איך אני מתגעגע/ת לקרוואן". וזה קורה יותר ויותר. והרי גם בקרוואן הם חפרו על ה"מתי חוזרים" הזה וגם שם הם מצאו לפרקים מה לא בסדר ומעצבן.

אם הם מתגעגעים לתקופה "ההיא" זה סימן מבחינתי לכך שהכל באמת בסדר כפי שאנחנו מרגישים כל הזמן בינינו. הזכרון שלנו הוא קצר מועד. גם למקומות אחרים בטיול הם עוד יתגעגעו, וגם לטיול עצמו. אני בטוחה בזה.

כשהם מדברים כך אני פשוט מציינת זאת בפניהם, כמו מניחה מסמר תודעתי קטן במוחם, למקרה שירצו לתלות עליו משהו בהמשך...

[חשוב לי לציין שזה לא עיקר העיסוק שלנו בטיול.
אלה קולות שעולים מדיי פעם וחשוב לנו לאוורר אותם ולתת להם מקום.
מבחינתנו הם סוג של מראה שמחזקת אותנו בבחירה בטוויסט הזה בחיים שלנו. הזדמנות להתבונן היטב ולעומק על בחירות ודפוסים שעולים.
זה מרתק בעיניי שהילדים מאפשרים לנו לעבוד עם הדפוסים האלה ושהם כבר כל כך מוטבעים בהם מגיל כזה צעיר.
זו הלמידה המשמעותית ביותר בעיניי- ויסלחו לי קברניטי משרד החינוך- הלימוד שלנו את עצמנו, את הסביבה הקרובה שלנו ואת מערכות היחסים שנוצרות]

נפרדים מאירופה...

כותבת לכם עכשיו בגשם שוטף שמכה בגלים.

ככה זה כל היום כבר.

האמת? היה אמור להיות ככה מאתמול, אולם קבלנו עוד יום נטול גשם במתנה, רק סגריר.

אולם בשביל היום האחרון- שהוא במקרה גם יום ההולדת ה-40 שלי- קבלנו את כל הסופה כולה.

ועדיין אנחנו משתאים איך גוש הפח- מתכת- פלסטיק שהוא הקרוואן שלנו מצליח לעמוד בכל זה (טפו, טפו, טפו). איך אנחנו רחוקים מזה שנייה ומילימטר. ופה בפנים חם ויבש ונעים וטעים.

כל היום אנחנו אורזים, מפנים, נפרדים, מכינים ארגזים להשאיר אחרינו, מבשלים, שוטפים כלים, אוכלים.

מכרנו בחזרה את האופניים, נתנו לילדים לראות סרט בסערה כדי שנוכל לעבוד בשקט.

לאט לאט התיקים מתמלאים, הארונות מתרוקנים, המקרר מתנקה, גם השרותים והכיריים

מזכיר לי את התמונות של תחילת דרכנו בקרוואן, עת פרקנו הכל מהתיקים
וגם את אריזת הבית שלנו, להבדיל אלפי הבדלות

מחר נקום מוקדם, נעשה ווישים אחרונים וניסע להחזיר את הקרוואן ולהפרד ממנו. חודשיים וחצי של תענוג וכיף גדול, של נסיעה במקומות מרהיבים שאני דיי בטוחה שלא היינו מגיעים אליהם אלמלא הקרוואן.

אנחנו נדלקנו!
יש לי תחושה שעוד נחזור על החווייה הזו בצורה כזו או אחרת.

אח"כ ניסע לשדה התעופה, עמוסים בתיקים וילדים בדרכנו למזרח הרחוק.
לתאילנד....

14 שנים אנחנו כבר חולמים עליה (מאז הפעם האחרונה שהיינו שם, בירח הדבש שלנו). הילדים שמעו על תאילנד בכל פעם שהם אמרו משהו על זה שבא להם להיות או לעשות משהו אחר לאורך חייהם. התשובה הקבועה שלי היא  'ולי בא להיות עכשיו בתאילנד!!!'
אז הנה, ליומולדת 40 (פלוס יום- יומיים, אבל למה שנהיה קטנוניים) התארגנה לי הטיסה לתאילנד.

מתרגשים!!!

נפרדים מאיטליה

כבר לא נשארו לנו הרבה ימים עד הטיסה לתאילנד.
צריך להיפרד מאיטליה…
אנחנו עוד נשוב!!!

עוד יום שיטוט בעמק אאוסטה,  בהמלצת ליה.
שוטטנו בכפר הקטן והיפייפה  pondle שיש בו גשר- אקוודוקט משוחזר

אחר כך המשכנו במעלה ההרים לעיירה cogne שעושה רושם של עיירת סקי בעונה.  בימים אלה אין שם כמעט מקום אחד פתוח,  אולי 2 בתי קפה ובר אחד.
מקום יפייפה וקפווווא!!!
ישנו לילה והמשכנו הלאה.
צריכים לעבור דרך שוויץ עד לגרמניה.
הזהירו אותנו לא לקנות שם כלום, כי הכל סופר יקר.
מה שהתברר כנכון בהחלט.
ארץ יפייפיה,  עם כפרים ציוריים, טירות מהממות שצצות פתאום באמצע הדרך, ימבה סוגי פרות (לכל אחת יש פעמון ענק)  והמון המון מים

הכי נוף שיש!
האחים שלו עשו לו בוק במהלך הנסיעה

הצלחתי למצוא שרימפס קפואים במחיר סביר בסופר.  הכנו ארוחת ערב באיזו חנייה אחורית בכפר קטן באמצע הדרך ושם גם נשארנו לישון (כבר היה מאוחר).
ביום שאחרי חצינו את שוויץ עד שהגענו לגרמניה שוב.
חנייה ב bad kroizingen ליום- יומיים

עולים להרים

ליה סיפרה לנו כבר מזמן על מקום מהמם באלפים האיטלקיים בו היא גרה בעבר.
יש לה שם חברים ו'אם תהיו באיטליה, אתם מוכרחים ליסוע אליהם!'.
התכנון המקורי היה ליסוע לשם אחרי שהוריי חוזרים ארצה, אחרי גארדה. שהרי זה יחסית קרוב, רק 3-4 שעות נסיעה משם.
אבל.... הפריצה, הירידה לרומא, הזמן שהולך ומתקצר לנו עד לטיסה לתאילנד (עוד 9 ימים!). כבר חשבנו לא נצליח להגיע לשם.
ובכל זאת רצינו לשלב שהייה בחווה לכמה ימים לפחות. חיפשנו וחיפשנו, ביקשנו המלצות מחברים בפייסבוק והבנו שהמקום "של ליה" יהיה הכי מתאים כנראה.
אז שמנו פעמינו ל valle d'aosta, הכפר נמצא מעליו (עוד לא ידענו כמה מעליו...).

הדרך לשם הייתה ארוכה ויפייפיה!!!
העמק הזה ממש מהמם, עם כפרים ציוריים, שפע ירוק וגידולים, מבנים עתיקים ועוד.
נסיעה מהממת.

עד שהגענו לאזור כבר היה ממש מאוחר והחלטנו לישון במגרש חנייה שמצאנו בעמק (שהיה מאד מפנק, כי היה בו מקום מילוי למים לקרוואן, ריקון מים אפורים ושחורים וכו'. והכל בחינם אין כסף. נדיבות לשמה). הוא היה למרגלות טירה מהממת שפעמוניה הנעימו את שהייתנו שם.
כשהתעוררנו בבוקר ראינו את זה

בפינת המגרש היה שטח ירוק עם כמה פרות
[אח"כ הגיעו עוד כמה פרות]

ארז נהנה לקשקש איתן

קצת קשה לראות אולם אלה הילדים שממלאים מים בקרוואן
רפאל על הברז ואומני עם הצינור
בתוך הקרוואן איילה ודוד מסתכלים מתי המיכל מתמלא (יש לוח בקרה קטן שמראה את זה)

ועוד תמונה טובה של הטירה/ מבצר/ כנסייה המהממת הזו של סנט פייר

הילדים המציאו משחק חדש עם הכוסות, הקעריות ואח"כ נוספו גם הצלחות
באדיבות איקאה כמובן

אחרי שהתרוקנו והתמלאנו היינו בשלים לעלות למעלה.
ואני מתכוונת ממש למעלה...
כביש מפותל עולה במעלה ההר, דרך צרה עם סיבובים חדים.
בתים מהממים- שילובים של עץ ואבן, חלקם נראים עתיקים, משופצים, חלקם בסגנון כזה.
הנוף עוצר נשימה ככל שאנחנו ממשיכים לטפס.
הילדים נגנבו יותר מאיתנו, התרגשו ממש. אפשר היה ממש להרגיש איך הלב מתרחב אצל כולם.
אומני ורפאל הכריזו שהם רוצים לגור פה, לקנות פה בית, לבד... ביחד... לגדל פה משפחה...
דוד היה קצת בלחץ מהסיבובים החדים, אולם הקרוואן עמד בזה כמו גדול ובסוף הגענו למקום.
עצרנו מול נוף מהמם, פגשנו את פיירו וסנדרה ואת בתם הצעירה.
הצלחנו להבין איפה ואיך להעמיד את הקרוואן (רוורס עצבני שאנחנו לא בטוחים שלא העיק על הקרוואן מאד... נחכה לראות בעוד יום יומיים)

זה הנוף ממול

פיירו וסנדרה הכירו בארץ בקיבוץ צובה, לפני כשלושים שנה. הוא מדבר עברית עוד מאז (ומהשיעורים של ליה), היא מדברת אנגלית (שוויצרית במקור) וביניהם הם מדברים בצרפתית. בין השאר יש לפיירו ולסנדרה דיר עיזים. פיירו חולב וסנדרה מכינה גבינות ויוגורט שפיירו מוכר בשווקים המקומיים.
איך שהגענו הילדים "גילו" 4 גורי חתולים חמודים ומייד התחברו אליהם, קראו להם בשמות והתחילו לשחק. חתולה לכל ילד...

לא להאמין- לאומני יש פה את כל הארבעה!!!

ברור שגם ארז בעניין

רפאל מחמם ומתחמם

טיול ראשון קצר בגשם

הילדים, כמובן, התלהבו מהעיזים ורצו לעזור בחליבה

גם ארז רצה...
אתה עוד קצת צעיר מדיי, סורי

רפאל מצא חבריקו

אח"כ החליטו הגדולים שהם רוצים לקום לחליבת הבוקר, ב-6 בבוקר והם אכן קמו מוקדם, התארגנו בשקט ויצאו אל החושך, הקור והגשם לעזור לפיירו לחלוב.
סחטיין עליהם!

היום למחרת היה גשום ברובו וקריר, כך שבעיקר בילינו בתוך הקרוואן עם חוברות עבודה, משחקים, וואטסאפ, מחשב, סרט ופופקורן וכמובן- איך לא- אוכל (מרק עוף אתמול והיום, קלאסי למזג האוויר הזה!).

הנוף מהחלון השתנה בין מעונן יותר לפחות, חושף את ההר שממול לפרקים ולמקטעים

איילה מחשבת חישובים בתרגילי חשבון

הדאגות העיקריות שלנו היום היו מעט החיתולים שנותרו לנו (שכחנו לקנות ואז היה יום ראשון, הכל סגור... ואז עלינו...) ו- איך נרוקן את מיכל השרותים.
אלה נפתרו בעזרת המארחים הנחמדים שלנו שקנו עבורנו חיתולים בעיר שליד ובעזרת השרותים בדיר העיזים בהם רוקנו את המיכל.
עכשיו אפשר להישאר עוד קצת זמן בסביבה, תלוי במזג האוויר כמובן, אם כי אנחנו מצויידים בסה"כ.

מגדל פיזה? טוב, נו, לא...

ממשיכים ליסוע.
בדרך להרים, לאיזו חווה של חברים של חברה (בסוף מצליחים, ליה!!!).
ראינו שהדרך עוברת דרך פיזה. אז מה, שנעצור?
רק לראות את המגדל ולהמשיך...

שעה וחצי עלה לנו הסיבוב הזה.
ראינו אותו מרחוק, כי למצוא חנייה לממותה שלנו זה לא דבר פשוט.
אז אין תמונה של המגדל

יש תמונה של אוטובוס התיירים בעיר שאחריו נסענו קצת (סטארט אפ)

האמת? עיר יפייפיה, על גדת נהר מרשים.
יש בה לא מעט דברים יפים ותחושה נעימה

בעיקר המרחבים סביב הנהר שעושים משהו מרחיב לב כזה.

הבנו את הקטע והמשכנו הלאה.
כשהתחיל להגיע הזמן בו צריך כבר לעצור ולחשוב על אוכל (הילדים מכתיבים את הקצב...) עצרנו באזור החוף במקום שנקרא lido di camaiore   עיירת חוף דיי רדומה כרגע, כי אנחנו לא בעונת התיירות. על אף שראינו מעט קבוצות תיירים.
יש פה ענייני גולשים, אפילו מצאנו חנות פתוחה וארז קצת השתעשע

החנינו את הקרוואן בפינה שנראתה בסדר, שאלנו מישהו ואמר לנו שזו חנייה חינמית ואין בעיה לעמוד שם ויצאנו לשיטוט.
התכנון היה לאכול ארוחת ערב בחוץ, אולם המסעדות נפתחו רק ב-19 כך שהייתה לנו איזו שעה להעביר.
ליד הקרוואן דוד ראה בר שנראה נחמד וחשבנו לשבת לשתות משהו ולנשנש עד ארוחת הערב.
כשנכנסנו גילינו שמעבר למשקאות יש שם בופה עם מיני מאכלים (סנדביצ'ונים, מיני פיצות, נקניקים, ירקות מוחמצים, זיתים, קנלוני, פסטה ועוד. הם רק המשיכו להוציא עוד ועוד דברים). אז אכלנו קצת... ואז אכלנו עוד קצת... ואז החלטנו לשתות עוד משהו... ואכלנו עוד קצת...

אל דאגה, שייק פירות לא אלכוהולי

זה כבר משהו אחר...
מוחיטו קוקוסי, אחרי אחד מלפפוני ושפריצים

יצא שבילינו שם את הערב, כשהבר התחיל לאט לאט להתמלא בלקוחות הערב שלו.
ויתרנו כבר על ארוחת הערב כי לא היה בה צורך יותר ויצאנו לטיול ערב נעים בטיילת, כשרוח חמימה מלווה אותנו

הילדים השתוללו על הטיילת והצחיקו את כל הסבים והסבתות שהיו שם
[ככה ארז קרא להם]

ואז פנינו לקרוואן, לישון.
הבר היה ממש קרוב ושמענו אותו הולך ומתמלא, אולם הרעש היה בסה"כ נעים ולא הפריע לנו להירדם.
בסביבות חצות נשמעה דפיקה רמה בדלת!!!
דוד קפץ מיד ושמעתי אותו מדבר עם אנשים שמסבירים לו שאי אפשר לחנות שם ושצריך להזיז את הקרוואן ושיבוא אחריהם.
אני נלחצתי כי חשבתי שהוא קם והולך איתם. לא ממש הבנתי מי אלה...
קפצתי גם אני מהמיטה וגיליתי שהוא מדבר עם זוג שוטרים.
הם היו מאד נחמדים והתנצלו. הסבירו שאי אפשר לחנות שם ושאנחנו צריכים ליסוע אחריהם.
הסברנו שיש לנו 4 'פיקולו במביני' ישנים ושלא נוכל להסיע את הקרוואן עכשיו.
הם הציעו שניסע אחריהם לאט לאט והבטיחו שזה ממש קרוב.
וכך יצאנו להרפתקאה שטרם היינו בה- ליסוע עם הקרוואן כשכולם ישנים, מיטה פתוחה והכל.

למזלנו זה באמת היה ממש קרוב ומקום שמיועד לקרוואנים באמת ו.... שקט!!!
והקטע הכי גדול הוא שאף אחד לא התעורר במהלך הנסיעה.
אומני מילמלה משהו כשכבר חנינו והיה לי ברור שהיא לא תזכור דבר מזה בבוקר, כפי שבאמת היה...

כשהיינו בבר ראינו בטלוויזיה מקום שהוצף לגמרי, שטפונות אללה יוסתור.
כששאלנו אמרו לנו שמדובר בגנואה, עיר שנמצאת כשעתיים מפה.
הדרך שלנו ביום למחרת עברה בגנואה....
ואכן בדרך התחשרו העננים

ואנחנו קצת נלחצנו, על אף שהם התפנו וחזרו שוב ושוב.
נכנסנו לכביש עתיר מנהרות, עם מראות מהממים בצידי הדרך, כפרים יפים, הרים, מפלי מים שוצפים.
הגשם זרם במלוא עוזו, וגם פסק, והתחיל שוב...

באמת עברנו דרך גנואה וראינו עיר יפייפיה עם גשרים עצומים ומרשימים, מלא נהרות שעוברים בה.
אם היה לנו זמן ומזג אוויר אחר בטח היינו שמחים להכנס אליה.
אולם דרכנו אצה אל ההרים