אנחנו נוסעים: מטוס

‏הצגת רשומות עם תוויות מטוס. הצג את כל הרשומות

6/26/2015

חוגגים יומולדת 13 לאומני בין מדינות

הפעם היינו בבנגקוק ממש מעט זמן.
אחרי נסיעת הרכבת הלילית, הגענו מוקדם בבוקר העירה. נסענו לגסט האוס ויצאנו לאכול ארוחת בוקר.
אני נסעתי לשגרירות ישראל כדי להאריך את תוקף הדרכונים שלנו (מרבית המדינות מבקשות תוקף של לפחות חצי שנה לדרכון, אחרת לא יכניסו אליהן ובגלל שברומא נתנו לנו דרכונים זמניים בלבד לשנה- למה לא לתזז את האזרחים אם רק אפשר- אז מצאנו את עצמנו תקועים).
זה הלך דיי מהר בסה"כ כך שיכולתי להתפנות להוצאת ויזה אונליין לסרי לנקה בבית קפה סמוך.
החזקנו אצבעות שנספיק לקבל אותה לפני שננחת בסרי לנקה (זה לוקח בערך 24 שעות, במינימום)

השייק הקבוע שלי בשבועות האחרונים "בננס"

דוד הלך בינתיים עם כולם לשוק הסיני, בעיקר כדי שאומני תוכל להצטייד בחוטים וחרוזים לתעשיית הצמידים המתפתחת שלה (עוד על זה בהמשך).

בחזרה כמעט ולא הצלחתי למצוא מונית שתסכים לקחת אותי, הכל היה פקוק.
אשכרה סירבו לי איזה 4-5 נהגי מונית

נכנסתי לאיזה קניון כדי להצטנן מעט מהחום הלוהט ונתקלתי בחנות מקומית של FOX
לא ידעתי שהם יצאו מתחומי הארץ...

בסוף הגעתי, עם מונית, אחרי ימבה זמן.
לא נורא.

במקביל ברקע התארגנה הפקה רצינית עם דד ליין.
פנו אלינו מחדשות ערוץ 2, עושים תכנית על משפחות מטיילות. האם נרצה להשתתף?
זה עוד כמה ימים, יש מעט מאד זמן לראיון סקייפ, משלוח תמונות וסרטונים ותיאום צילומים בארץ עם בני משפחה שישוחחו איתנו בסקייפ.
האחים של שנינו הפיקו בארץ, תיאמו עם התחקירנית והחליטו איפה יהיה הכי נכון לערוך את הצילומים ובאיזה הרכב.
סבתא חנה נבחרה לייצג את דור ההורים ויעל ונועם שינה ייצגו את הנכדים/ בני דודים, נקבע מועד לצילומים ושיחת סקייפ איתנו בהתאמה.
רק שזה יצא לנו בלחץ, בין כל הסידורים האחרונים לקראת הטיסה ביום למחרת.
הצלחנו להתפנות לשיחה, שקצת לקחה יותר זמן מהמתוכנן, בעיקר בגלל בעיות ווייפיי ורעשי רקע למינהם.
הם רצו לצלם את המשפחה בארץ מדברים איתנו בסקייפ ומאחר והיומולדת של אומני הייתה למחרת, זו הייתה הזדמנות מעולה לאחל לה מזל טוב

אומני מדברת עם סבתא בסקייפ

כך זה נראה בצד שלהם, בארץ

בהמשך, אחרי שגם אנחנו התראיינו בסקייפ לתכנית, פגשנו את החמודים האלה ברחוב

'איזה מתוקים!!!'

ארז מתכונן להעמסה

ואז קמנו מוקדם בבוקר, לא היה פשוט להעיר את הילדים...
הטיסה הייתה ב 8:30, מה שאמר שהיינו צריכים להיות בשדה בסביבות 6:00...
מאתגר, אה?
גם ככה היינו אחרי לילה של שינה בלתי מספקת ברכבת.

טיסה ראשונה בדרך לסרי לנקה

עוגת יומולדת עם גלידה בשדה התעופה האהוב עלינו בבומביי

מזל טוב אהובה יקרה מקסימה שלנו!
איך גדלת והתבגרת בשנה הזו של הטיול, כיף לראות את זה, גם אם לא תמיד היה לך פשוט.
ולחשוב שבשנה שעברה היינו עמוק בהפקות הבת מצווש! איזה כיף שזה מאחורינו

5/19/2015

קטמנדו טייק 3

השאלה האם להגיע לקטמנדו ללילה, או רק לעבור דרכה בדרך לטיסה הייתה לנו בראש.

ברגע שהסתכלנו באמת על זמני הטיסה שלנו לתאילנד הבנו שאין לנו סיכוי לעבור שם בלי לישון. הטיסה הייתה בצהריים, מה שאומר להגיע בבוקר המאוחר לשדה. וממילא עניין אותנו מאד(!!!) לראות מה באמת קרה שם, ובמיוחד לבקר ב durbar square אחד המקומות הכי אהובים עליי. או אחד המקומות שהיו הכי אהובים עליי, לצערי... כי מספרים שהכל שם נחרב.

יצאנו במונית מבגנס, אחרי פרידה נרגשת באמת מבעלי הבית החמודים כל כך שלנו.

היה ממש עצוב לעזוב, הרגיש כמו להיפרד ממשפחה.

זה מדהים באיזו מהירות הילדים (ואנחנו, כמובן) מתחברים לאנשים ולמקומות.

כמובן שכולם הכריזו שהם יחזרו לפה (יש להם תכנית לעשות טיול הומאג' כשכולם יגדלו ויגדלו משפחות בעצמם, עם כל הילדים. רפאל אמור להיות המדריך...)

הנסיעה חזרה עברה בסה"כ בסדר- אפילו בלי הקאה אחת... הישג של איילות- 6 שעות בערך (100$ למקרה שתהיתם, במונית מיני ואן יחסית נוחה לכולנו).

כשהתקרבנו לקטמנדו התחלנו לראות בתים הרוסים והרבה אוהלים שבהם, שיערנו, אנשים ישנו. כאלה שאיבדו את בתיהם.

ניווטנו לתאמל, לגסט האוס חמוד ( impala garden ) שנמצא ממש ליד בית חב"ד (19$ לחדר סופר מרווח עם מזרן נוסף). ומיטות רכות סופסוף!!! הגב שלנו כבר נהיה כזה קשה בבגנס...

אביב ורענן והילדים נמצאים בקטמנדו וקבענו איתם להיפגש בערב. אולם בינתיים רצינו לנצל את מעט האור שעוד נותר וללכת לראות את הככר.

הנחנו את התיקים ויצאנו להליכה רגלית.

בדרך ראינו קצת הריסות, לא המון המון, כי כפי שהבנו האזור של התאמל לא נפגע מאד מאד.

הכל נראה בפעילות יחסית רגילה, מעט מקומות היו סגורים, בעיקר בבניינים שנפגעו והיו מסוכנים. אפילו הלאסי המעולה היה פתוח והמה אדם כרגיל.

Durbar square כבר הייתה סיפור אחר.

עצוווווב כל כך!!!

מכניסה אחת אפשר היה להבחין בחוסרים למיניהם (לא ראינו למשל את מגדל 8 הקומות שבתוך הארמון... זה שרק אני טיפסתי עליו, חנה, זוכרת? איננו!).

איגפנו לכיוון כניסה אחרת ומשם אפשר היה לראות הרבה יותר 'אין מקדשים'. הכל פשוט התמוטט שם, הארמון נסדק קשות וחלק ממנו נחרב. זה מה שרואים בחיצוני, לא יודעת איך זה נראה מבפנים.

המקדש של הקומארי דווי עומד במקומו, באופן מפתיע, והיא כפי הנראה לא נפגעה כלל. מזל אחד לפחות.

אין כניסה של ממש אל הככר, הכל חסום וסגור עם שומרים

ערימת הריסות משמאל
הארמון/ מוזיאון סדוק ושבור באמצע

טוב, ברור שהשוטר יידלק על ארז, לא?

מימין אפשר לראות את המקדש של הקומארי דווי, שנשאר ללא פגע

פה למעלה היה מקדש יפייפה
איננו

עוד 'אין מקדש'

נראה נורא, נכון?

הרבה אנשים מגיעים לראות את ההריסות ולא מאמינים...

הדרך חזרה הייתה מאד עצובה...

2 בניינים דיי חדשים, מסתבר, באזור התאמל
האחד נפל על השני

החנות שלמטה

ובכל זאת, הגענו לבית חב"ד, פגשנו אנשים חמודים, מצאנו ספרים חדשים להחלפה (פרסי ג'קסון השני אכן היה שם, לרפאל!) ואפילו אביב , רענן והילדים קפצו לפגישה מהירה. בין גשם לגשם.

ואז נשפכנו לישון. היינו ממוטטים מהנסיעה ומהיום הזה.

למחרת פגשנו את החבר'ה לארוחת בוקר אחרונה ב revolution cafe האהוב עלינו (בחצר הפנימית שלו קרס מבנה, אז היא סגורה וגם חלק מהרחוב ליד נסגר, זה לא דבר רע, כי תמיד היה שם עומס מכוניות- אופנועים היסטרי).

אחרי קשקושים, קאצ'ינג אפ וקצת תכנונים נפרדנו ושמנו פעמינו אל שדה התעופה.

הגענו ולא הבנו בהתחלה למה כל כך עמוס בחדרי ההמתנה.

אחרי כמה זמן הבנו. מסתבר שנפער איזשהו בור במסלול הטיסה (כנראה היחיד?) וכל הטיסות עוכבו. לא ממריאים ולא נוחתים.

אז מסתבר שהמטוס שלנו, שהגיע ממקום אחר, חג במעגלים מעל השדה, לא מצא איפה לנחות והופנה לשדה הקרוב בלוקנאו (הודו). משם הוא יוקפץ ברגע שיהיה אישור. מי יודע מתי?

ישבנו וחיכינו... מזל שארז נרדם באמצע, זה קצת עזר...

קראנו, שיחקנו קלפים, בחנו את משלחות הסיוע שחיכו גם הם ליסוע הבייתה

המשלחת הרוסית נתקעה שם הרבה יותר זמן מאיתנו

המשלחת הקוריאנית בכתום

המשלחת הסרילנקית

האמריקאים עוזרים לפנות משלוחי סיוע

עומרי והילדים משחקים קלפים
וכל הנפאלים/ הודים/ בנגלדשים/ סרי לנקים עומדים ומסתכלים

פגשנו זוג ישראלים צעירים שמייד הצטרפו אלינו למשחק. הם המתינו לטיסה להודו.

זה תמיד מדהים איך ישראלים מתחברים זה לזה בקלות רבה כל כך בטיולים שכאלה...

באיזשהו שלב קראו לנו כדי לקבל קצת נשנושים ומיץ. הילדים והחבר'ה נהנו מזה לפחות בינתיים.

בסוף עלינו לטיסה באיחור של 3 שעות בערך.

ממילא הייתה מתוכננת לנו המתנה של איזה 7-8 שעות בבומביי, אז מה זה משנה כבר... העיקר שנספיק להגיע לקונקשן.

בסוף הגענו לבומביי- שדה תעופה מהמם ומושקע- חיכינו עוד איזה 3 שעות ויאללה, לטיסה הבאה

מהדורה מיוחדת של אבסולוט להודו

ארז מדגים את תנוחת הידיים של הפסלים

התחנה הבאה בנגקוק

3/25/2015

מגיעים לנפאל!!!

איזו התרגשוווות!!!
כבר כמעט 20 שנה שנפאל נוכחת בחלומות ובזכרונות שלי.
זה היה חלום שהרגיש לי לא ריאלי לחלום בכלל, עם ילדים... ובכל זאת הגיע גם הזמן לבקר פה שוב.

לקחנו טיסה שעוצרת בבומביי לכמה שעות (ככה זה כשמנסים להוזיל עלויות הכי שאפשר). ללילה בעצם.
הצטיידנו מראש עם 2 שקי השינה שלנו, סדינים, לונגים ושמיכה שעוד נשארה לנו מהקרוואן (הרוב היה מאוחסן בבנגקוק בזמן שהיינו בויאטנם ובקמבודיה) בתיק שעלה איתנו למטוס.
מצאנו ספוט מתאים באזור של שער העלייה לטיסה הבאה שלנו (שאח"כ הסתבר שהשתנה לשער אחר, לא נורא) ופרשנו הכל.
הנחנו את עצמנו, בעצם את רובנו... ושכבנו לישון.
הילדים נרדמו ממש מהר, דוד דיי ניקר על המושב וגם מרח אותנו נגד יתושים באמצע הלילה. היה צריך. באמצע הדרך התחלפתי איתו

קצת חשוך, אני יודעת...

ארז מטפס על איילה מתוך שינה

כשהגיע הזמן אספנו הכל, קיפלנו שוב והמשכנו לטיסה הבאה.
לקראת ההגעה לנפאל הטייס אמר שאפשר לראות את האברסט, ואכן כך היה- מבצבץ לו גבוה מעל העננים.
מראה מהמם!

נחתנו, מילאנו טפסים, עשינו ויזה במקום (לילדים עד גיל 10 זה בחינם. אם מתכוונים להאריך, כדאי לבקש מראש שיתנו להם 90 יום), הוצאנו כסף חדש והזמנו מונית שתיקח אותנו ליעדנו הבא.

מראש רצינו לא להכנס לקטמנדו בהתחלה, אלא להיות במקום שלא מרוחק ממנה, אולם שקט ורגוע יותר.
עד כמה שאני זוכרת- וגם הרבה סיפרו לנו- קטמנדו מאד עמוסה וצפופה. גם המחירים בה יקרים יותר.
ממילא נהיה בה בליל הסדר ואח"כ כשסבתא חנה תגיע, כמה ימים לאחר מכן. אין סיבה אמיתית להיות בה גם עכשיו.

חיפשנו מקומות אחרים. דרך המלצות של משפחות אחרות, מטיילים ובאתרי אינטרנט.
בסוף דרך האתר של helpx (שאנחנו מאד ממליצים עליו באופן כללי) מצאנו את dhurba שגר בכפר changunarayan. הוא מחפש אנשים שיבואו לעזור קצת בגינה ובמסעדה שלו, ללמד קצת אנגלית וכו'.
התחושה שעלתה מהמיילים שלנו הייתה מאד נעימה, אולם באמת שלא ידענו למה לצפות בכלל.

הדרך אל הכפר הייתה מהממת. מרגע שעזבנו את הכביש הראשי עלינו לכיוון בהקטפור (עיר מקדשים ידועה בעמק קטמנדו) והמשכנו אחריה. הכל הפך כפרי יותר, מתפתל קצת יותר (לא יותר מדיי למזלנו) ומלא יותר בשדות ובירוק.
כולם דיי נשפכו במונית, אחרי הלילה שעבר עלינו, ואני נותרתי להתבונן במראות האלה לבדי.
אוי, חלום שמתגשם!!!

בכניסה לכפר חיכה לנו דורבה (הנהג התקשר אליו מהדרך), נכנס למונית והוביל את הנהג במורד דרך לא דרך בכפר (בשבילם זה רגיל, כן? לנו זה היה נראה וואהו כזה!!!).
הגענו לבית שלו, הבית הירוק ועלינו לחדר להתמקם.
ישבנו להכיר,לסכם עלויות, להבין איך הולכים פה הדברים.
היה לו חשוב מאד שנדע שהוא רוצה שנרגיש בבית

הסידור הוא שאנחנו עוזרים במה שמתאים לנו, מתי שמתאים לנו ומשלמים "תרומה" של 6$ לאדם ליום (לא כולל ארז). זה כולל 3 ארוחות ביום ותה מלא פעמים ביום.
לדעתי זו הדרך שמצאו המקומיים פה כדי לארח תיירים מבלי שזה יהיה גסט האוס ולכן זו "תרומה". הם כן רושמים קבלות והכל.
כמובן שבמקומות אחרים בעולם helpx עובד כך שבתמורה לעבודה מקבלים לינה ואוכל, אולם ברור לי שהתנאים הפשוטים שישנם פה מצריכים משהו אחר. מה עוד שברור שעם ילדים לא באמת נעבוד הרבה.
זו בעיקר הזדמנות עבורנו להתקרב למקומיים ככל שניתן, לחוות את החיים שלהם, להרגיש איך דברים כמו מים זורמים וחשמל כל היום אינם דברים מובנים מאליהם (כך יום מקבלים סמס עם השעות בהן יהיה חשמל. זה דיי קבוע, אם כי עשוי להשתנות לפעמים. למשל, אתמול והיום בערב הגיע החשמל מוקדם יותר. כנראה בגלל הגשם, כך משערים), לאכול איתם וכמוהם - במטבח החשוך- ועוד.

הילדים הרגישו מיד בנוח, עם המשפחה והמקום. יש כלב חמוד שקשור בכניסה לבית (נראה לי כי אחרת הוא ישתולל פה בטירוף. קצת כמו ארז...) שהם משחקים איתו. בן אחותו של דורבה גר פה גם, הוא בן 10 וחמוד אמיתי. אתמול הם כבר שיחקו קלאס איתו ועם הבת של השכנים

צ'אי ראשון בהרים

בבוקר קמנו קצת מאוחר ויצא שאכלנו ארוחת בוקר (ביצה וצ'פאטי) דיי קרוב לארוחת הצהריים (דהאל בהאט, איך לא...).
לא נורא. פשוט וטעים!

בהמשך היום עלינו לשדה המשפחתי ועבדנו בו כמה שעות ביחד עם עוד 3 צרפתים ואמריקאי שגם נמצאים פה.
היה ממש כיף!
עובדים ממש באיזי, עם עצירות למנוחה, קשקושים, שתייה. אין לחץ של הספק ומהירות. אם כי אני משערת שבגלל שהיינו לא מעט אנשים הספקנו דיי הרבה. באיזשהו שלב מנוקה (אשתו של דורבה) עצרה אותנו ואמרה שהיום נעשה רק עד לקו מסויים.
זה עורר אצלי הרבה מחשבות על "יעילות" ו"הספק" בהקשר התרבותי (משהו שמתעסקים בו לא מעט בתזונה הפליאוליטית)