סיכום. פוסט סיכום

תם ונשלם?
או תם ולא נשלם?
ואולי רק התחיל בעצם?
אולי נפתח התיאבון ונעלמו הפחדים?
אולי נפתחים אופקים חדשים, כיוונים חדשים, חיבורים חדשים?

מה שבטוח הוא שחזרנו לישראל.
סיימנו את הפרק הזה של הנדודים ושל המסע.
משפחה אחת. שישה אנשים. גדולים יותר בשנה אחת ממה שהיינו לפני שיצאנו למסע

וכאילו דבר לא השתנה, רואים איך בקלות אנחנו חוזרים למפגשים, לשיחות, לאינטונציות, למגננות.
יש הכל מהכל.

לקח לי קצת זמן לסכם, להושיב את עצמי ולכתוב.
פעם היה קשה להפריד אותי מהבלוג הזה, מהכתיבה בו...
עכשיו זה כמו נהפך למטלה.
למה?
כי מבאס אותי לסכם... לשים נקודה... לחשוב בדיעבד וקדימה, לנתח...
וזה לא שאני לא עושה את זה בראש מדיי פעם, אולם החיים פה כל כך אינטנסיביים, במיוחד עם מעבר הבית למדרשת בן גוריון שבשדה בוקר,ביתנו החדש. יש המון מה לעשות ואולי זה לטובה.... ככה יש פחות זמן להתעסק במה היה ואיך עובר וכל זה. ורק תו"כ פריקת הארגזים ומילוי הארונות, המדפים, חדר הארונות (המהמם שדוד ואחי בנו פה, אגב) אני מתחילה להרגיש איך הכל שוב סוגר עליי, מכנס אותי, נכניס אותי לתלם...

ויש בי חלק שלא רוצה, שמתמרד, שחושב 'מה אם...', שנכנס לדכאון
ויש בי חלק שמבין שזה מה שנכון עכשיו, ברגע הנוכחי, בתקופה הזו, עבור המכלול שאנחנו כמשפחה.
רק לעכשיו. אולי בהמשך דברים ייראו אחרת.

כי יש פה מה לבנות, להקים, לאן להתרשת, מה לפתח. יש.
ועדיין הלב עוד קורא "לשם...."

אז פוסט סיכום. פרידה. וכל זה.
היינו כך וכך- נו, קראתם, נכון?- עשינו, ראינו.
וחזרנו- כבר לא כדי לספר, כי היום מספרים הכל באונליין...

הייתה שנה נפלאה, מעצימה, מחברת, חזקה, מפתחת, פותחת
והיו גם המון קטעים שלא, אל תטעו, אם כי גם הם חלק מ...
מניחה שגם השנה הנוכחית תהיה כזו, בהיבטים אחרים פשוט.
היום אומני אמרה לי 'מה זה משנה איך קוראים לזה? עכשיו קוראים לזה "בית" ו"מדרשה" ולא "טיול"' 
יש בזה משהו, לא מכחישה.
אולי זו ההיצמדות שלי לקונספט, שהרי מסעות יש בכל מקום ואין ספק שבחרנו לנו מקום משובח לצאת בו למסע.
אנחנו מרגישים שנחתנו לגמרי במקום הנכון, שהבחירה מרחוק הייתה לעניין.
מקווים שכך זה ימשיך להרגיש!

מפלי ארוואן erawan falls והפרידה מבנגקוק

הייתי שם לפני 20 שנה, בטיול הקודם שלי.
מיותר לומר שלא זכרתי יותר מדיי, רק שמדובר במים ומפלים.
ידענו שמדובר במקום דיי מתוייר, שכווווולם נוסעים אליו כשהם מגיעים אליו כשהם מגיעים לאזור.
אז מה? גם אנחנו ניסע.

כל נהג מונית וכל סוכנות נסיעות מציעים טיולים לארוואן, אולם אנחנו בחרנו בדרך ה"מקומית" אוטובוס ציבורי שמגיע עד לשם.
אפשר ליסוע לתחנת האוטובוס המרכזית ולעלות על האוטובוס משם, אולם בהתחשב בזה שרצינו לעלות על האוטובוס הראשון (8:00 בבוקר) ובזה שקשה לנו לקום מוקדם, החלטנו לעלות עליו בתחנה הקרובה יחסית לגסט האוס שלנו, מול שוק הלילה.
אז גירדנו את עצמנו מוקדם, נשנשנו קצת פירות שהכנו מבעוד מועד (יצאנו עם תיק מלא בפירות ונשנושים), לקחנו תיקים עם בגדי ים, מצופים, מגבות וכל זה ויצאנו לרחוב, לחכות לאוטובוס.
מה שלא לקחנו בחשבון זה שהאוטובוס יהיה מלא עד אפס מקום ב...תיירים בדיוק כמונו!
כשעלינו עליו כבר היו כמה שישבו על הרצפה מאחור ולנו נותר רק להצטרף אליהם. טוב, לחלקנו.... יצא שאני עמדתי כל השעה וחצי של הנסיעה, איילה ורפאל גם התחילו בעמידה ואיכשהו הצליחו להתיישב. דוד וארז ישבו על המדרגות האחוריות ואומני עמדה בפתח כל הנסיעה.
מדהים כמה שכשהכל נראה צפוף, עדיין אפשר לדחוס פנימה עוד (6) אנשים.
המזל הוא שהנסיעה הייתה ממש יפה (וזולה... 50 בהאט לאדם, שילמנו על 4 מאיתנו) והאוטובוס הזה מביא ממש עד לפתח המפלים, בתוך השמורה עצמה.

מסקנות: כדאי לצאת מהתחנה המרכזית, ולהגיע לפחות 1/2 שעה קודם לכן כדי לתפוס מקום!
לנו היה חשוב לצאת באוטובוס הראשון, כי רצינו לחזור בזה שלפני האחרון (יש אוטובוס חזור ב 14:00 וב 16:00 ששניהם דיי מלאים. כנראה שזה של 16:00 מלא יותר) ואכן הספקנו להגיע לקראת 13:20 לתחנת האוטובוס אחרי הגעה עד למדרגה הרביעית של המפלים, טבילה במספר 2 ובמספר 4 במשך לא מעט זמן!
הגענו בזמן לתפוס מקומות ישיבה לקראת הדרך חזרה, ולאכול תירסים מעולים (!!!) מאישה שמוכרת 2 ב 20 בהאט.

יש 7 מדרגות במפלים, ההליכה אליהם מסומנת, נוחה, נקייה ומסודרת.
נכון, יש ימבה מבקרים, באמת המון, אולם מה שמפתיע הוא עד כמה התאילנדים שומרים על המקום נקי ומסודר באופן יחסי.
למשל, אי אפשר לקחת אוכל למדרגות 3-7 ואם לוקחים בקבוקי שתייה צריך לסמן אותם, להשאיר פקדון עליהם ולהראות אותם כשיורדים כדי לקבל את הפקדון בחזרה. כך הם מנסים לוודא (ודיי מצליחים) שלא ישאירו במקום בקבוקים ושקיות פלסטיק למיניהן.
הכל מאד משולט וברור מה המרחקים בין מדרגה למדרגה.
יש שרותים כמעט בכל מקום.
אנחנו הגענו, כאמור, עד למדרגה הרביעית (המגלשות), כי זה הספיק לנו מבחינת חלוקת הזמנים ויכולות ההליכה של הקטנים.
יש דגים בינוניים וגדולים בבריכות, מהסוג המבסבס.
זה יכול להיות נחמד ויכול להיות גם מציק...

שכחתי לציין את המובהק- המקום מהמם ביופיו!!!

זו המדרגה השנייה

אכן מלא פה, מאד!!!

ויפה כל כך...

הגענו למדרגה הרביעית
[הראשונה פושטית ורדודה מדיי, השלישית לא ממש מעניינת מבחינת הכניסה אליה]

ה- אטרקציה פה הן המגלשות הטבעיות שיש בסלעים.
היה כיף!

כאמור, הצלחנו לחזור בצורה נעימה יותר באוטובוס.
בהמשך היום דוד, איילה וארז הכינו את מימי (ארז בחר את השם)

כך היא נראתה בבוקר שאחרי

נשארנו עד הצהריים בגסט האוס ואז נסענו לתחנת האוטובוס לקחת וואן לקוואסן ( 120 בהאט לאדם, שילמנו על 5 מקומות).
עוד כמה סידורים אחרונים, קניות ואוכל ואנחנו מוכנים כבר (באמת?) ליום המחרת- הפרידה הסופית מבנגקוק ומהמזרח, בדרך ללונדון והבייתה

האננס האחרון בבנגקוק.....

ביי ביי לאוכל רחוב, דוכנים, קוקוס ובלאגן תאילנדי- אסיאתי

נתראה בלונדון

נפרדים מארוגאם ביי ומסרי לנקה

עוזבים את ארוגאם ביי אחרי כמעט 3 שבועות.

נכון, אנחנו כבר שועלי פרידות וותיקים, אולם אין זה אומר שזה נעשה יותר ויותר פשוט... זה לא.

עד שמתרגלים למקומות, לאנשים, למקצבים, לחדר, לבלאגן שלנו... צריך לארוז הכל, לסדר, להכנס ל mode תנועה.

אחרי שבועיים ב water music המהמם נאלצנו להחליף למקום אחר, כי הכל כבר היה מוזמן מראש שם.

אז מצאנו את view point שהיה זול יותר, אבל גם הרבה פחות מגניב.

התלבטנו אם להשאר שם, או למצוא מקום אחר, אולם היו שם כמה יתרונות... זה היה חדר במרפסת עליונה ממש מול הים, עם בריזה מגניבה מהבוקר המאוחר. בבוקר המוקדם השמש הייתה ממש עלינו, אז למדנו להסתדר עם זה.

המחיר היה זול (3500 רופי ללילה, 26$ בקירוב), המיקום מעולה- מרחק הליכה קצרה למיין פוינט ולחוף ה"שווה" של הממבו'ס וגם להמון מסעדות ולסופר. והיה חדר לידינו שיכולנו לשמור לגלית ולילדים שהגיעו כמה ימים אחרינו לשם, ובילו איתנו 4 ימים כייפיים.

אז נשארנו שם

נוף פול מון מהמרפסת

פגשנו משפחה ישראלית שחיה בקולומבו למשך כמה חודשים, בגלל העבודה של שרון (האבא). גם להם 4 ילדים וכולם התחברו מאד בכיף, במיוחד גלעד וארז הקרובים בגיל, שבילו בהרבה שיחות ומשחקים חמודים להפליא.

הכי קטעים זה שהם במקור מגבעת עדה

נסענו לטיול בסביבה למערות נזירים וסלעים עצומים

הזמנו 2 דגים גדולים, ביחד לשתי המשפחות
בסה"כ 12 איש

בהמשך פגשנו משפחה ישראלית נוספת, מפרדס חנה. קטעים, נכון?

מצאנו מסעדה קטנה וחמודה ממש ליד המלון ובלי להחליט יצא שאכלנו בה כמעט את כל הארוחות שלנו. בעלת המקום חמודה להפליא, חייכנית, נעימה. מכינה אוכל סרי לנקי מצויין, ביחד עם אמא שלה ושאר בני משפחתה, וגם שניצלים וצ'יפס שהילדים מאד אהבו, שייקים ועוד ועוד (relax inn restaurant אנחנו ממליצים בחום!)

בילינו בנעימים עם גלית והילדים, עם הרבה ים, רביצות ומשחקים בכמה מסעדות מהממות שיש פה (ממליצים בחום על ה hideaway blue, בית הקפה המהמם בחוץ, וגם על ה gecko ועל המסעדה והצל של ה mambo’s בחוף השקט והנעים)

באחד הימים נסענו עם 2 נהגי טוקטוק למעין ספארי. כלומר, לא ספארי אמיתי בשמורה (סתם יקר), אלא נסיעה בשטח לחיפוש חיות. יצא שראינו באותו היום המון חיות: תנינים, מיני ציפורים (תרנגול בר, פלמינגו, חסידות, שקנאים), בופאלו, פרות, עזים, פנדה אדומה (זה נראה קצת כמו לוטרה), ימבה קופים. אולם אין ספק שגולת הכותרת הייתה הפילים! אחרי שעצרנו בחוף מבודד ומרוחק ושכשכנו במים ואת רפאל עקצה מדוזה (עוד חיה!) התחלנו לחזור הבייתה ובדרך נהגי הטוקטוק ראו מרחוק להקת פילים. אצנו רצנו לשדה כדי להספיק לראות אותם לפני שהם בורחים והצלחנו לראות מרחוק כמה פילים, וגם קטנטנים איתם לעת השקיעה.

היה מגניב!

חזרנו עייפים ומרוצים!

רואים את התנין?

ופה יש שניים

מיני ציפורים

מלא קופים

קיני ציפורים תלויים

חגגנו יום נישואין במקום מהמם עם פרגון של אומני כבייביסיטר הראשית וגלית בפיקוח על.

כשחזרנו הקטנים ישנו והכל היה שקט ונעים

הספקנו לספר את רפאל והלל ודוד עשה כתובת קעקע ראשונה בחייו- מזל טוב!

אז הנה אנחנו, שוב ארוזים ומוכנים לתזוזה.

פינינו את החדר, העברנו הכל לחדר של גלית והילדים כי הוואן שייקח אותנו לשדה התעופה יצא לדרך רק בערב.

נסיעה ארוווווכככה!!!! מחכה לנו אל תוך הלילה, נקווה שעם כמה שפחות הקאות...

יש לנו טיסה לבנגקוק מוקדם בבוקר, בעצם 2 טיסות עם טרנזיט קצר במומביי, שדה התעופה החביב עלינו.

פרידה מסרי לנקה שהייתה מאד (!!!) טובה ונעימה אלינו.

מדהים עם כמה חששות הגענו הנה ואנחנו עוזבים בתחושה של פרידה ממקום מאד אהוב, מחברים מקסימים ומחוויות נעימות.

החזרה לארץ הולכת ומתקרבת... בצעדי ענק...

כבר נכנסים יותר ויותר ל mode תיאומים ועשייה בכל מיני דברים שקשורים לארץ, לבית, לביה"ס

נוחתים בסרי לנקה- קולומבו

אחרי 2 טיסות הגענו לארץ חדשה, בשעת לילה.
דוד היה פה לפני 20 שנה בערך, בעיקר במרכז מדיטציה באזור בו אנחנו לא מיועדים לבקר.
הרבה השתנה פה מאז.
אני טרם הייתי.

הגענו עם המון חששות...
פגשנו 3 משפחות שהיו פה וכולן תארו את המקום כלא משהו בכלל, עם ים חזק מאד (באנו בעיקר בשביל הגלישה לדוד) ולא ממש כייפי, עם אוכל חריף ולא טעים ועוד סיפרו לנו שהכל פה מאד יקר.
זה היה כבר אחרי שהזמנו כרטיסים והכל.
הצלחנו לקצר מעט ובמקום 6 שבועות נהיה בדיוק חודש בסרי לנקה.
אז אתם מבינים למה באנו עם הרבה חששות?

ועם זאת פגשנו בנפאל המון חבר'ה צעירים שהיו בסרי לנקה ונהנו מאד! ומכל מה שקראנו עליה זה היה נשמע כל כך רחוק ממה שסיפרו לנו החברים.
אז גם קיווינו לטוב!

מראש לא תכננו לנוע המון ולבקר בכוווול המקומות המעניינים והשווים. 
בכל זאת אנחנו לקראת סוף הטיול (לצערינו...) וכבר ראינו המון מקדשים, פארקי טבע ואטרקציות, אז אנחנו לא ממהרים לעשות V על הכל.

מראש תאמנו עם מושקא, הרבנית של בית חב"ד בקולומבו הבירה, שנבוא לישון שם. מסתבר שזה בית חב"ד היחידי בעולם המאפשר לינה בו.
הגענו לקראת 23:00 כשהילדים כבר ישנים כולם.
מושקא המקסימה חיכתה לנו, הראתה לנו את החדר שארגנה לנו. פרקנו את כולם ואת כל הציוד וצנחנו לישון.
מראש לא ידענו אם נרצה להמשיך ביום למחרת, או להשאר לילה נוסף.
מצד אחד, רצינו להמשיך, כי היינו בקשר עם משפחה נוספת ורצינו לפגוש אותם. מצד שני, היינו שפוכים אחרי 2-3 לילות של שינה לא משהו.

בסוף החלטנו להשאר וממש לא הצטערנו על זה!

בית חב"ד יושב בוילה יפייפיה

ורחבת ידיים

הילדים ישר התחברו לחנה'לה בת השנה וחצי ולדובי בן ה-7 חודשים

סיפורי ילדים חסידיים והעמקה בעולם הצמידים עבור אומני וחברה

יצאנו לסיבוב בעיר והיינו חייבים לנסות את האוכל המקומי
הזמנו אורז וקארי, המנה הלאומית פה, עם חששות גדולים
היה כל כך טעים!!! איילה טורפת לה בהנאה. קצת חריף, לא נורא

ויש להם משקה ג'ינג'ר תוסס מעולה שנקרא EGB
פצצה!

וקינג קוקוסים, כתומים!!!

קצת מנוחה בפארק

מצאנו גן שעשועים ופגשנו שם את חנה'לה שדבוקה לאיילה- המטפלת

כשעזבנו חנה'לה ממש בכתה שאיילה הולכת, ממש!

הספקנו לעשות סיור טוקטוקי בקולומבו שהפתיעה אותנו מאד לטובה בנקיון שלה וברוחב כבישיה. הכל נראה מסודר ומאורגן מאד. ראינו את הקומפלקס העצום בו גר הנשיא, נראה מרשים ונשמע שהוא אהוב פה ועושה למען העם והמדינה שסבלה ממלחמה ארוכה וקשה במשך שנים רבות ומתחילה להתאושש מכל הבחינות.
תנופת הבנייה ניכרת מאד בבירה וגם מחוצה לה.

נהננו לפגוש ולהכיר חבר'ה ישראלים בבית חב"ד ובהחלט נחנו וצברנו כוחות להמשך.

אחרי 2 לילות לקחנו מונית- 80$- (פספסנו את הרכבת, צריך להזמין כמה ימים מראש, ונכנסנו לסופ"ש וחג) למקום הבא- ella עיירה בהרים, שם אנחנו מיועדים לפגוש את משפחת יניב לכמה ימים, לפני שהם ממשיכים בחזרה להודו.