‏הצגת רשומות עם תוויות גשם. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות גשם. הצג את כל הרשומות

5/06/2015

פוקרה טייק 2

היה לנו לילה אחד בפוקרה ביחד עם חנה ולמחרת היא טסה לקטמנדו כי הטיסה שלה הייתה מוקדם בבוקר שאחרי.
אז בילינו לנו יום אחרון של משחקים, סיפורים, אוכל, שיטוטים וקניות.
דוד והגדולים נסעו איתה לשדה התעופה ובדיוק התחיל גשם שוטף, סערה מטורפת. מה שגרם לדחייה לא ידועה בטיסה שלה. הם המתינו איתה בשדה עד שהיה נראה שמזג האוויר נרגע קצת (בזמן הזה אני הצלתי את החדר שלנו ואת הדברים מפני הצפה. מזל שנשארתי שם, כדי לקלוט בזמן שהמים חודרים מתחת לדלת ולתחוב שם מגבת).
בדיעבד הסתבר שאחרי שהם נפרדו היא הייתה צריכה להרים קול צעקה כדי שיעבירו אותה לטיסה אחרת, כי החליטו לבטל את הטיסה שלה, כנראה בגלל תנאי מזג האוויר...
לבסוף קבלנו את ההודעה שהיא נחתה בקטמנדו בשלום, כמתוכנן. טוב, אולי כמה שעות אחרי המתוכנן...

השקיעה שאחרי



אז נפרדנו לשלום מסבתא חנה והתכוונו להמשיך מיד לבגנס טל, האגם השקט שליד פוקרה. חברים כבר היו שם ועוד הרבה ישראלים כנראה וכבר ממש רצינו להיות במקום בו אפשר להכנס למים (האגם של פוקרה לא מתאים לרחצה).
ואז שמענו על מסיבת יום העצמאות שאמורה להיות שם, אז החלטנו לדחות ביום.
ושמענו גם על פסטיבל שאמור להיות בקטמנדו שהרבה היו אמורים ליסוע אליו ושכנראה התבטל, אז טוב שדחינו בעוד יום, כי השמועות אומרות שבגנס מפוצצת.
ואז כבר ארזנו את כל הדברים שלנו והוצאנו הכל מהחדר ו"רק" יצאנו לאכול ארוחת בוקר. והנה התקדרו פני השמיים מאד מאד- כמו שקורה כמעט מדיי יום פה- וגשם שוטף החל לרדת. אז ויתרנו על נסיעה בגשם, והגעה למקום חדש בתנאים כאלה ונשארנו עוד יום בפוקרה. חזרנו לחדר שזה אך עזבנו בצחוק מגוחך.
ישראלים שפגשנו סיפרו שבבגנס ממש מלא, אנשים ישנים במרפסות, נדחסים בחדרים, כי הפסטיבל ההוא בוטל ואף אחד לא עוזב בינתיים. ולנו אין לחץ של זמן, באמת שאין לנו. אז החלטנו לשחרר עוד יום ולמחרת עלינו לסרנגקוט- כפר מנומנם מעל פוקרה, הצופה על כל האגם מלמעלה עם נוף מהמם להרים. הרבה אנשים עולים, כפי הנראה, לזריחה (לא אנחנו), וגם כדי לעשות paragliding (איך קוראים לזה בעברית? צניחה חופשית? גלישת רוח?) בכל אופן המראה מהמם מלמטה ומלמעלה עוד יותר.
מאחר ועיתותינו בידינו החלטנו לא לקחת מונית במחיר גבוה (1200-1300 רופי לפני התמקחות), אלא להתמסר לחוויה של עלייה לסרנגקוט בתחבורה ציבורית.
מה שאמר לקחת אוטובוס מקומי עד לצומת אחת (80 רופי) ואז להידחס במיניוואן עם עוד כעשרים ומשהו אנשים (80 רופי בסה"כ) עד לתחנת האוטובוס המקומית. זו הייתה חווייה מפוקפקת ביותר, מזל שזו הייתה נסיעה של פחות מעשר דקות. ואז עלינו על אוטובוס של ממש שעלה במעלה ההר עד לסרנגקוט התחתונה (160 רופי לכולנו). משם ההמשך הוא כבר ברגל, במעלה ההר. טיפוס תלול במדרגות של כעשר דקות. בדרך עצרנו לצ'אי ועוגיות וצפינו במצנחים, נראה מגניב לאללה!

מראה מהמם של עשרות מצנחים צבעוניים מעל האגם של פוקרה


מחכים לצ'אי ולעוגיות עם משחק קלפים כמובן



למעלה גילינו כפר רפאים של ממש. אין שם כמעט אדם לרפואה מעבר למוכרים בחנויות ובדוכנים.
מראה קצת עצוב.... או שזו העונה, או שבאמת כולם מגיעים רק בזריחה, כי זה מה שכתוב בכל הספרים והאתרים. חבל.
חנינו שם כמה שעות לארוחת צהריים, שיחה עם המקומיים, איילה התחברה לתינוק כמובן, פגשנו אומן מקומי שמכין דמויות של חרקים מעץ. המפגש איתו היה מאד מעניין ואפשר היה ממש להרגיש את היצירתיות שיש בו, את החיבור שלו לחומרי הגלם וליצירה שלו. הוא הסביר לנו על כל חרק איך הכין אותו, הראה לנו איך הם מתפרקים ובסוף היינו חייבים לקנות משהו- גמל שלמה- והוא עטף וארז אותו בכזו עדינות, של מישהו שמחובר חזק ליצירה שלו, שאכפת לו מכל דמות ודמות. מפגש מרגש ממש!


זה הגמל שלמה שלנו!





תכננו לרדת ברגל לפוקרה, אולם ענני הגשם הצטברו להם ובצער רב (כי זו נראית אחלה הליכה) תפסנו את האוטובוס/ ג'יפ האחרון- כנראה- עד למטה (160 רופי) לתחנת האוטובוס ומשם עוד מונית אחת לגסט האוס.


מחר בטוח נוסעים לבגנס!

11/14/2014

שיטוטים באי

שכרנו רכב לשבוע, כך שהרגשנו צורך לנצל אותו ולסייר במקומות שונים באי.
נסענו לנקודה הצפון- מזרחית באי, לכפר Ao Thong Nai Pan . יש כביש חדש יחסית שעולה ויורד בעליות חזקות מאד!!!

בדרך לשם,  באחד העיקולים,דוד אמר שיש ריח חזק של אוכל. הסתכלנו מסביבנו ולא ראינו כפר, או בתים, או מסעדת דרכים...
בעיקול הבא גילינו טנדר שנסע לפנינו והוא הוא היה מקור הריח...
הבחור נוהג מקדימה וזוגתו מאחור עושה "על האש" על תנור מאולתר. שיפודים אותם הם ימכרו אח"כ בכפר כשיעברו בו ממקום למקום. חבל על הזמן...



אה, והכל גם בגשם שוטף כמובן...
\הגענו למקום  וגילינו כפר חמוד מאד, דיי ריק בעונה זו של השנה, כל עוד "העונה" לא ממש התחילה.
הים הרבה יותר גלי וחזק פה מאשר בחוף שלנו (בצד המערבי של האי, ב haad salad) ועדיין נעים מאד.

הגענו ללוקיישן עם ערסלים ובר על החוף, ישר הרגיש לי המקום ללגום בו קוקטייל כמו בפנטזיה טרופית טובה



בילינו שם עד שהתחיל גשם שוטף באמת.
הספקנו להגיע לאוטו שנייה לפני.

ועוד משהו, כי הייתי חייבת...
רק בתאילנד אפשר למצוא תפוצ'יפס בטעם שרימפס (בכלל לפעמים חנויות המכולת עמוסות בעיקר במיני תפוצ'יפסים שונים ומשונים, הם תופסים מקום פשוט)


11/09/2014

מונסון זה לא כמו גשמים שאנחנו מכירים בארץ

יש פה ימים גשומים יותר ופחות. בימים הגשומים פחות יורד קצת גשם ומתבהר אח"כ. או שיורד גשם רק בלילה, שזה סידור נפלא בעיניי.
בימים הגשומים יותר יש ימבה גשם. כמויות מים אדירות שיורדות מהשמיים וזורמות אח"כ לכל כיוון.
מרשים ביותר!!!


הכי כיף בגשם הזה זה:
להיות בים
לשכב בערסל על המרפסת ולבהות
לעצור באיזה בית קפה/ מסעדה ולהעביר את הזמן
להתפשט עד למינימום האפשרי ולשחק במים
ללכת יחפים
לראות חיות

עושים צחוקים בערסל של בית השוקולד, בגשם

שוקו חם וקר
עוגיית שוקולד- קוקוס
3 פרליני הפתעה (מה שיוצא- אני מרוצה!)

את הפילים הגשם הזה בכלל לא מעניין...

הצפרדע הפרטית של החדר שלנו
עולה כל כמה ימים במקלחת ואנחנו מוציאים אותה
עצרנו עם חברים במסעדה שהם הכירו.
אכלנו לנו ואז התחיל המבול הרציני (לפני כן היה חלש...)
אז הילדים הורידו שכבות ויצאו לחגוג




כמויות המים שמצטברות פה בשניות הן לא יאמנו!!!

אז מה אנחנו עושים כל היום?

קל להעביר את הזמן בקופנגן.
מתחילים את היום באיזי, מתי שמתעוררים (שאגב, עם הזמן זה הופך להיות יותר ויותר מוקדם... אנחנו מפתיעים את עצמנו). עוברים לערסל שמחוץ לחדר ובוהים קצת, או מדברים, או משחקים, או מנשנשים קצת פירות



מתישהו מחליטים לרדת לים, בהרכב כזה או אחר













יש חוף אחר- לא שלנו- שיש בו חזירה ענקית


ומתישהו מגיע הרעב אצל ילד כזה או אחר ומייד האחרים מבינים שגם הם רעבים.
ואז מתחילים לחשוב- מה עושים היום, בעצם?

שכרנו רכב לשבוע, אז אנחנו מרגישים שאנחנו צריכים לנצל אותו, כדי שלא סתם יעמוד פה. הגיוני, נכון? בהתחלה היה לנו טוסטוס שדוד לקח יום פה ויום שם, אולם מצאנו שזה קצת מגביל אותנו בתנועה, כי מקסימום אנחנו יכולים ליסוע עליו שנינו עם 2 הקטנים, או איזו קומבינציה משולשת כלשהי. כך שאם רוצים ליסוע "העירה" לשוק האוכל (רוצים, רוצים), או להגיע לאנשהו, או סתם לקפוץ לחברים או לחוף אחר זה קצת קשה...
אז חברים המליצו לנו על אוטו. התאים לנו.
רק צריך להתרגל לנהיגה ההפוכה ולזה שהרכב רחב, ולזה שהכבישים קצת צרים ולזה שהתאילנדים נותנים גז ולזה שיש פה כל מיני עליות וירידות שחבל...

מאז שיש את האוטו מצאנו את עצמנו כל יום ב"עיר" בשוק האוכל. לקראת הצהריים או אחר הצהריים. כי יש שם אוכל מעולה, במחירים הכי שווים וגם הכי מגוון.
התמכרנו!
לדוכן של האורז והקארים, לשייקים, לשיפודים, לאננסים במחירים המצחיקים

אצלה אנחנו מוצאים את עצמנו אוכלים כמעט בכל יום בימים האחרונים




כל פעם מגלים שיפודים חדשים


מבט מלמעלה על שוק האוכל בדאון טאון טונג סאלה




בדוכני השייקים יש  מגוון אפשרויות וקומבינציות.
זו ה"גלידה" שלנו בד"כ.
יאמי!


פגשנו פה כל מיני קומבינציות של משפחות. כאלה שחיות פה ויש להם פה עסקים. קופנגן הוא הבית שלהם לכל דבר. אם באופן קבוע, או זמני. הילדים הולכים לביה"ס- מקומי או בינ"ל- והם מקיימים חיי שגרה לכל דבר, עם בתים אמיתיים והכל.
יש גם מטיילים שהגיעו לטווח ארוך ומחדשים ויזה כל כמה זמן. איך אמרה לנו משפחה אחת 'באנו לשנה כדי לא לעשות כלום'.
יש את אלה שהתחתנו עם מקומיים ויש להם ילדים מעורבים, ויש את אלה שנמצאים פה על ויזת לימודים. בה הם מחוייבים ללמוד תאית במשך שנה (שווה!). וכמובן שיש מטיילים למיניהם, כאלה שבדרך לגור באוסטרליה , למשל, או כאלה שמטיילים כמו שאנחנו טיילנו לפני אי אילו שנים...בכל הגילאים, או כאלו שבאו לחופשה ממוקדת של חודש- חודשיים ואוטוטו יחזרו לחיים הרגילים שלהם.
אין ספק שזה מעורר השראה והרבה מחשבות




10/25/2014

נחתנו בבנגקוק!

14 שנה שדוד ואני לא היינו פה.
14 שנה!!!
מאז הטיול לירח הדבש שלנו.

לפני כן כל אחד מאיתנו היה פה כמה וכמה פעמים במהלך הטיולים שלנו. בזמן הטיול הגדול שלי בנגקוק הייתה לי מעין בית שני. בכל פעם שחזרתי אליה מארץ כלשהי, הרגשתי ממש כמו חזרתי הבייתה.

אז ברור שהמון השתנה פה ובכ"ז כיף לחזור!
ועם ילדים זה סרט אחר לגמרי.

הטיסה מגרמניה, או בעצם מלונדון עברה ממש טוב.
היה לנו דיליי קצר וחיכינו בהית'רו שעתיים- שלוש יותר מהמתוכנן, אם כי זה בסה"כ עבר טוב.
היה שם אזור משחקים לילדים וקבלנו פיצוי כספי נחמד לקניית אוכל ונשנושים עד הטיסה.
הטיסה הייתה טיסת לילה ועברה ממש בטוב. הילדים התחברו למסכים האישיים שלהם וישנו טוב בלילה. ארז ישן רוב הטיסה.
בשדות התעופה התניידנו איתו עם הבימבה שלו- הברקה מעולה של דוד!
במקום לארוז אותה בתיק, פשוט לקחנו אותה איתנו.
זה היה להיט!!! הוא נהנה לאללה ליסוע בין אלפי האנשים, כולם נגנבו ממנו ואנחנו לא סחבנו ולא התעייפנו יותר, הוא דווקא כן






בדרך למרכז בנגקוק, לאזור הקוואסאן, התפקענו מצחוק כשנהג המונית עצר לשרותים.
הילדים צחקו כשהמלצר, בערב הראשון, התיישב לידינו כדי לקחת הזמנה.
אין ספק שהתרחקנו מאירופה.

הזמנו 2 חדרים במלון שחברים המליצו עליו, אחרי חפירה רצינית במלונות.
ככה אנחנו,  חופרים בדברים עד שממצים. לפעמים ברגע האחרון... לא כ"כ טיפוסים של תכנונים מראש...
הגענו, פרקנו והתפרקנו לכמה שעות.
אחרי זה כבר יצאנו לשוטט באזור הקוואסאן הסואן
אין ספק שילדים הם אטרקציה פה, במיוחד קטנים מתולתלים...

הילדים מצאו חברות ששיחקו איתם ונתנו להם קלמנטינות

אכלנו, גם ברחוב וגם במסעדה, לריכוך המעבר...
בהמשך אומני ואני הלכנו לקבל פוט מסז' ושוטטנו לעוד כמה דוכני אוכל שווים





ביום הראשון האמיתי עשינו סיור בארמון (איילה לא האמינה שיש פה מלך, מלכה ונסיכה. בעצם 3 נסיכות ונסיך)





מתאים לך- אמרתי לאיילה

אז היא צילמה אותי בחזרה

עצרנו בדוכן אוכל קרוב לאחר מכן, ארוחה שנייה של פאטאי
איילה נדלקה, רפאל גילה את משקה הקוקוס

חזרנו באוטובוסירה
 בערב, כשיצאנו לסיבוב- שיטוט אוכל (ואחרי שנשנשנו אוכל מהדוכנים בכ"ז נכנסנו למסעדה לאכול עוד...) ארז פתאום נשפך והעלה חום. רצה רק את אבא


כל הלילה הוא בער ובבוקר/ צהריים עוד לא עבר לו.
במצבים האלה אני הכי שמחה שהוא עוד יונק, כי גם לשתות לא מסכים כל כך.
התלבטנו המון מה לעשות ובסוף החלטנו שניסע איתו, כי עושה לו טוב להיות מוקף במשפחה שלו

אז נסענו באוטובוס מקומי למרכז סיאם פראנון




לאקווריום הגדול במזרח הרחוק

אלה סרטני מים עצומים



ארז נרדם מדיי פעם, החמוד





שטנו בסירת זכוכית לראות כרישים וכל מיני דגים מעניינים









כשסיימנו נכנסנו למסעדה יפנית ש"צילמנו" עוד קודם.
יש בה אוכל נוסע על מסועים וכל אחד מוריד לעצמו את מה שהוא רוצה: בשרים, דגים, פירות ים, ירקות, עלים. מבשלים את אלה במרקים על השולחן ואוכלים כמה שרוצים .
חוצמזה יש גם מגוון סושי, סשימי, רטבים, סלטים ועוד. ושתייה חופשית (חמה וקרה) ולקינוח פירות, גלידה ובטח עוד כמה דברים שפספסנו



אוישי לגמרי!

חזרנו שבעים ומרוצים.
ואף אחד לא עייף, עד חצות וחצי (שעת כתיבת פוסט זה)...
העיקר שהחום של ארז ירד והוא חזר לעצמו.

מחר יום חדש