החיים אחרי רעידת האדמה

יקומים מקבילים כבר אמרנו, נכון?

החיים פה ממשיכים בשגרה נחמדה, חברים באים והולכים, עוד משפחה שהגיעה (הדס, אלדד ושתי בנות) מלבד אמיר ועדי ובנותיהם. והידיעות שמגיעות בכל יום מקטמנדו, מגורקה, מהטרקים למיניהם...

מספרים הולכים ועולים של הרוגים ופצועים, תאורים של הפורענות ברחבי המדינה.

ועם כל אלה שתי משפחות של חברים שטרם שמעו מהם.

ידענו ששירה ומיכה, אביב ורענן וכל הילדים יצאו לטרק יום לפני הרעידה והם נחשבו למנותקי קשר במשך 3-4 ימים. בליבנו האמנו שזה פשוט בגלל שלא הייתה תקשורת, בדיוק כמו שהיה באזור שלנו, אולם הספק היה שם בכל זאת...

כמה שמחנו לגלות שאכן כך היה. הם נקלעו למקום בו לא הייתה תקשורת ופשוט חנו בו למשך כמה ימים, עד שהכל יירגע מעט ויבואו לחלץ אותם. תודה לאל שלא קרה להם דבר רע ברעידת האדמה הזו.

שמחנו עוד יותר כששירה, מיכה והילדים הגיע לבגנס סופסוף.

הילדים חזרו מיד לזוגות ה"רגילים" שלהם, כשארז מפרפר בין הזוגות בטבעיות רבה.

ויכולנו להתמסר לשגרת תענוגות של "חופשה" כמו ששירה כינתה אותה של ארוחות, קפיצה למים, משחקים, שיחות, סרטים, קלפים, עיזים, קניות בשוק המקומי ועוד ועוד (אפילו את ל"ג בעומר חוגגים פה הערב).

מגיע להם, נכון?

יש מקפצה/ אומגה
קצת מפחידה בהתחלה
אומני עמדה שם מלא זמן עד שהחליטה סופסוף לקפוץ (ומאז לא הפסיקה, כמובן)
בעצם, כולם כמעט עברו שם את השלב הזה

כל הכבוד גולי!

הנוף לאגם מהמם פשוט

והשקיעות....
כל יום משהו אחר

אומני מתאמנת בדוגמאות חדשות של צמידים

ארז עובד עם הפטיש

הנכד של בעלי הבית הגיע לביקור ומצא את עצמו אצל אומני
בהתחלה חשבנו שזו בת...
קצת קשה להבחין פה כי מאפרים את התינוקות ושמים להם צמידים ושרשראות ואפילו עגילים
עד שרואים החלפה ואז כבר אי אפשר לטעות

ארז והגדי בן שמו- ארז!

איילה ובעלת הבית שאנחנו לא מצליחים לקלוט את שמה, כמה שלא ניסינו...
פאדיחה

המאצ'אפוצ'רה הכי מימין

גילוח ידני, כמו פעם...
ארז, כמובן, מתעניין

דוד, ארז ואינדרה- בעל הבית- בנו נדנדה

יש לנו עוד כמה ימים ביחד עד שנפרד שוב וניסע אנחנו לקטמנדו, לתפוס טיסה לבנגקוק.

ועדיין ישנו הספק של- איך בקטמנדו? כבר יש מים וחשמל? [יש ויש כפי הנראה]

ואיך הדרך לשם? פתוחה כבר? [כן, ממזמן. נוסעים חופשי]

איך יהיה לישון או לבקר בתאמל? [כפי הנראה לא ניזוק ממש והכל חוזר ונפתח שם]

מה יהיה עם הטיסה שלנו, נטוס כרגיל? כמתוכנן? [נחכה עוד כמה ימים כדי לברר את זה, אם כי נשמע שאנשים טסים כבר כרגיל לגמרי]

נבלה לילה בקטמנדו, או שנוותר וניסע ישר לשדה התעופה וזהו? [טרם החלטנו]

אז אם נמצא ווייפיי סביר סופסוף אצליח להעלות את הפוסט הזה לבלוג עוד טרם עזיבתנו את נפאל.

ובמידה ולא, נעדכן כבר מבנגקוק.

ומה הלאה? עוד לא לגמרי בטוח... יש סיכוי טוב שנחזור לקופנגן, כי אנחנו מתגעגעים...

או מיי גוד, רעידת אדמה!!!!

סופסוף עזבנו את פוקרה הנעימה לטובת בגנס טל (begnas tal), אגם קטן יותר, שקט ויפייפה שיש לו פינה שנקראת majikhuna שבה מתגודדים המוני ישראלים בין מעט מדיי גסט האוסים וחדרים.

כולם סיפרו כמה כיף פה וזה נשמע בדיוק מקום בשבילנו, אז לקחנו מונית (1000-1200 רופי), העמסנו את כל הציוד שלנו ותכננו לבלות שם שבועיים פלוס ככה.

כשהגענו הבנו מהר שיהיה קשה מאד למצוא פה חדר... שלא נדבר על מספיק מקום עבור כולנו.

הגענו אחרי יום העצמאות שלנו, בו הייתה מסיבה גדולה כנראה. בקטמנדו היה מיועד להיות פסטיבל של 3 ימים שהרבה חבר'ה תכננו ליסוע אליו, אבל הוא... בוטל... מה שאומר שהרבה פשוט נשארו בבגנס, או הגיעו לשם.

כל הזמן מוניות המשיכו להגיע ולפרוק חבר'ה ואלה הצטוותו לחדרים של חברים, או איישו מרפסות הומות שבינינו, לא ממש מתאימות ללינה או לשהייה ארוכה, ובכ"ז אנחנו עם ארבעה ילדים...

דוד ואומני פרפרו בין מעט המקומות הקיימים בנסיון נואש למצוא מקום ורגע לפני שהחלטנו להתייאש ולחפש מקום אחר באזור אחר של האגם, בעל גסט האוס נחמד סיפר לנו על הומסטיי שאולי אולי יש בו חדרים. הוא הלך עם דוד לראות, כי הבעלים לא ענה בטלפון.

דוד חזר מאושר! יש שם בדיוק 2 חדרים עבורנו!

עלינו לשם עם נהג המונית שייבשנו בכל השיטוטים (כי בכ"ז לא רצינו להוריד את כל הציוד ולקחת אותו בעצמנו...) ושמחנו למצוא פיסת גן עדן מהממת. שחררנו אותו בשמחה עם עוד קצת אקסטרה רופי'ס על הזמן שגזלנו ממנו ופנינו להתקרקע בחדרינו הנחמדים.

2 חדרים בבית שיש בו שלושה להשכרה. בסיסי, עם 2 מיטות בכל חדר, בערב ארגנו עוד מזרן. השרותים וחדר הרחצה בחוץ, מיטות קשות כאבן, שמיכות עבות ומחממות.

שכן גבוה ושתקן שנמצא פה כחודש (החלטנו שהוא או סוכן חשאי בהפוגה, או מישהו שאיבד את כל יקיריו ובא להתבודד, או סתם איש מוזר ומעצבן שלא רוצה להיות נחמד ולומר אפילו 'שלום' מדיי פעם...).

ונוף מהמם שנמצא קצת מעל כל הסחבקייה שלמטה.

שקט לאללה, ירוק ומהמם, נוף מדהים לאגם ולשקיעה ובימים עם ראות טובה גם לכמה פסגות של האנאפורנה וביניהן המאצ'אפוצ'רה אהובתי.

בעלי בית מקסימים, זוג שילדיהם בגרו ועזבו לענייניהם. יש להם דיר עיזים שהם מגדלים לבשר, כמה תרנגולות, בופאלו וכל מיני גידולים.

סיכמנו איתם שבערב נאכל אצלם דאל בהאט (הכי טוב שאכלנו עד כה, כנראה) ובבקרים חביתה עם צ'אפאטי (שבהמשך קיבלה שדרוג עם תוספת סלט שהתחלנו להכין בכל בוקר, עם ירקות שדוד ואומני הביאו מהשוק).

הם אוהבים ילדים ונהנים מהנוכחות שלהם, יש ספייס בשפע.

מה עוד צריך?

אה, המחיר זול (4$ לחדר, עם האוכל יוצא לנו בערך 25$ ליום ובד"כ יש עוד ארוחה או חצי ארוחה שאנחנו אוכלים במקום אחר בכפר, בעוד איזה 10-12$).

הילדים נגנבו על העיזים ומהיום הראשון נכנסו אליהם חופשי לדיר ושיחקו שם שעות, נותנים לכל אחד שם ומייצרים משפחות מאד מעניינות ('סבא גיורא' למשל מניק- אם זכרוני אינו מטעה אותי- את 'איילה' ואותי. ארז נעמד באמצע הדיר בצעקות 'וולדמורט!!!'- שמו של התיש- רועשות ושלל ארועים משעשעים שכאלה. שעות בכל יום!).

היה לנו מרחב חופשי לכביסה, משחקים, לימודים, בהייה.

אם היה להם ווייפיי זה היה באמת מושלם. אבל אז לא היינו מוכרחים לצאת משם בכל יום כדי לחפש אותו ולהכיר עוד אנשים, ולהכנס למים באגם...

מראה הבית כשעולים אליו מהגסט האוסים, דרך השדות
פשוט מושלם

הנוף היומיומי מהבית עצמו
זה משתנה כל הזמן, תלוי במזג האוויר, במצב העננים, בשעה ביום 

יורדים לשחק עם העיזים

יורדים למים

כביסה ביד היא כבר הרגל פה בנפאל

באחד הימים נולדו אפרוחים

הדאל בהאט היומי שלנו
הכי טעים בעולם
אורז, מרק עדשים, תבשיל ירקות (הרבה תפוחי אדמה...), ירוקים (העלים של הדלעות!) וצ'אטני חלומי של מנטה, עגבניות, צ'ילי, שום ומלח

הכל היה באמת כייפי. היינו במקום כבר יומיים שהרגישו כבר כשגרה מהנה ואז בסביבות הצהריים, בעודנו עובדים עם הילדים על הלימודים היומיים, פתאום נשמע מעין רעש עמום.

עכשיו, היינו בטוחים שמדובר במכונה שהם הפעילו, או איזה גנרטור, כי כל הבוקר אינדרה- הבעלים- עמל עם עוד 2 אנשים על הרכבת מכונה שאח"כ התברר שמיועדת לקיצוץ עצים ותערובת לחיות.

אולם מהר מאד הבנו שזה אינו גנרטור, שלא עוברת איזו משאית כבדה, שזו לא המכונה, אלא ש.... האדמה זזה לה. ממש זזה!

אמא'לה!!! רעידת אדמה!!!

יצאנו מיד החוצה מהמבנה, כפי שהאינסטינקטים הורו לנו, התיישבנו על האדמה והרגשנו אותה נעה מתחת לגוף שלנו.

התחבקנו, היינו בשוק, בעלי הבית נעו בין תפילה לבין הרגעת החיות לבין הלם.

זה נמשך יותר משתי דקות יאשר השכן השתקן אח"כ (גם אחרי כל זה הוא לא ממש התייחס אלינו אגב...) ולקח עוד זמן עד שהפסקנו להרגיש את הויברציה מהאדמה.

תחושה מטורפת! מעולם לא חוויתי משהו כזה ומסתבר שגם בעלי הבית לא.

אחד האנשים שהיו פה סיפר שלפני 20 שנה הוא חווה רעידת אדמה פה באזור, אולם אחרים אמרו אח"כ שזו הפעם הראשונה שזה קורה פה (אח"כ נקרא באינטרנט הקלוש שיותר מ-80 שנה לא הייתה פה באזור רעידת אדמה... כך שזה דיי מובן מדוע אנשים לא חוו את זה).

מן הסתם לקח לנו זמן להירגע מהחווייה הזו. היינו בהלם. דברנו על זה בלי סוף, בינינו לבינינו, עם המקומיים. ואז חלקנו חזרנו לעניינינו. חוץ מאומני, שלא הצליחה להירגע ולחזור להתרכז. מבינה אותה.

רק שכחצי שעה אח"כ זה שוב קרה, שוב רעידת אדמה. הפעם חלשה יותר.

היינו בהלם, ודוד אמר שזה מה שבד"כ קורה- רעידה ואחרי זמן מה רעידה נוספת. זה הדפוס.

שוב, לקח זמן עד שנרגענו ואחרי כן המשכנו לדמיין מיני רעידות, כי הבטחון באדמה כבר התערער כפי שאומני אמרה.

אחרי זמן מה ירדנו לכפר ופגשנו עוד חבר'ה ישראלים, החלפנו חוויות על מה שהיה והתחלנו לשמוע דברים מחוץ לבועת גן העדן בה היינו שרויים.

אמרו שקטמנדו חטפה אותה הכי קשה וששם יש הרוגים. היינו בשוק, כי זה לא הרגיש כזה חזק פה. מישהו אמר שמעט בתים בסביבה קרסו, בתים ישנים. הבית שלנו הרגיש מאד חזק, גם הבית הישן- בית הוריו של אינדרה- שנמצא מאחור.

עם השעות והימים שאחרי התחילו להתברר מימדי האסון הזה, שמפה הרגיש כ"כ תלוש והזוי. היו עוד כמה רעידות אדמה קטנות יותר, את חלקן אפילו לא הרגשנו ורק שמענו עליהם בבוקר.

הנה אנחנו וכל החבר'ה שמסביבנו- רובם ישראלים- בגן העדן שלנו, מתלבטים מה לאכול לצהריים, האם לקחת קינוח ואיזה, האם להכנס לאגם, באיזה חוף ומתי, או איזה סרט נראה ואילו מחוצה לפה עולה ועולה מניין ההרוגים והפצועים, אנשים נעדרים- חלקם חברים קרובים- וכולם 'אוכלים סרטים' בבית ובעולם.

התקשורת לא ממש הגיעה אלינו, לא היה ווייפיי במרבית המקומות והרשת המקומית שלנו לא עבדה גם היא, עד שהבנו שכדאי לתת סימן חיים כי בארץ כולם ממש בלחץ.

הצלחנו איכשהו לאותת בעזרת מישהו שנתן הוטספוט מהיר כזה ובאקט מצחיק ניסיתי להתקשר להוריי מהנייד שלי נטול הקליטה והצלחתי לדבר עם אמא שלי פתאום. ממנה שמעתי איך כולם בלחץ וקצת שמועות על מה שהולך בקטמנדו.

לאט לאט חזר הווייפיי והבנו שקטמנדו מנותקת מחשמל ומים, שבניינים רבים קרסו, שמקדשים נחרבו (כאלה שהיינו בהם ממש לא מזמן...). הבנו ששתי משפחות של חברים שיצאו לטרק יום לפני רעידת האדמה לא יצרו עדיין קשר, אולם בראותנו מה מצב התקשורת אצלנו- אזור שלא נפגע כלל- תארנו לעצמנו שהם בסדר, רק שלא מצליחים לתקשר. ובכל זאת נכנס לחץ... טבעי, לא?

הצלחנו לתקשר עם המשפחות יותר, לקרוא וויינט, פייסבוק ווואטסאפים. שמענו מה מספרים החבר'ה פה מחבריהם באזורים שנפגעו.

ועדיין לא הצלחנו להאמין איך יש פה כמו יקומים מקבילים- מצד אחד ההרס והחיים שנגדעו ככה פתאום, קטמנדו שייקח לה זמן להשתקם והתכניות המשובשות ואי הודאות. ומהצד השני, חיי שגרה נעימים וטובים שקורים פה בבועה שלנו.

דיי מדהים!

כמה אנחנו ברי מזל שלא נקלענו למקום קשה יותר, עם הילדים והכל...

שמחנו לשמוע ששירה ומיכה, אביב ורענן וכל הילדים חולצו בשלום וחיכינו לראות לאן הדברים מתפתחים.

ממילא תכננו לבלות פה כמה שבועות עד הטיסה בחזרה לתאילנד. נחכה ונשמע מה מצב הטיסות החוצה מקטמנדו, איך נוסעים לשם בכלל, האם נצטרך לבלות שם לילה, או שנוכל לוותר-  הסיפורים על זוועות בקטמנדו הולכים ומצטברים: אין חשמל ומים, אין מקומות לינה, אנשים ישנים ברחובות, או באולמות שינה גדולים, עושים צרכים בחוץ, תנאי סניטציה ירודים, אין מיי שתייה ואוכל בחלק מהמקומות. יש חששות ממחסור של אוכל בסיסי ומים, אם כי המקומיים פה טוענים שלא צפויה בעיה, כי הגבול עם הודו פתוח וממילא הרבה מגיע משם...

בכל מקרה אלה לא דברים שהיינו רוצים לחשוף את הילדים אליהם, אם לא נהיה חייבים בכך.

ומצד שני, רצון לראות את המקומות הללו שנחרבו וכפי הנראה לא ישובו שוב להתקיים... פטן, בהקטפור, דורבר סקוור בקטמנדו, המקדשים ואפילו התאמל.

מקווים לטוב, בעיקר עבור המדינה המקסימה הזו ואנשיה הנפלאים ובינתיים ממשיכים ליהנות פה מימים שלווים ונעימים בחברת בעלי הבית המקסימים שלנו, החיות שלהם, והרבה חברים ישראלים שאנחנו פוגשים מדיי יום

פוקרה טייק 2

היה לנו לילה אחד בפוקרה ביחד עם חנה ולמחרת היא טסה לקטמנדו כי הטיסה שלה הייתה מוקדם בבוקר שאחרי.

אז בילינו לנו יום אחרון של משחקים, סיפורים, אוכל, שיטוטים וקניות.

דוד והגדולים נסעו איתה לשדה התעופה ובדיוק התחיל גשם שוטף, סערה מטורפת. מה שגרם לדחייה לא ידועה בטיסה שלה. הם המתינו איתה בשדה עד שהיה נראה שמזג האוויר נרגע קצת (בזמן הזה אני הצלתי את החדר שלנו ואת הדברים מפני הצפה. מזל שנשארתי שם, כדי לקלוט בזמן שהמים חודרים מתחת לדלת ולתחוב שם מגבת).

בדיעבד הסתבר שאחרי שהם נפרדו היא הייתה צריכה להרים קול צעקה כדי שיעבירו אותה לטיסה אחרת, כי החליטו לבטל את הטיסה שלה, כנראה בגלל תנאי מזג האוויר...

לבסוף קבלנו את ההודעה שהיא נחתה בקטמנדו בשלום, כמתוכנן. טוב, אולי כמה שעות אחרי המתוכנן...

השקיעה שאחרי

אז נפרדנו לשלום מסבתא חנה והתכוונו להמשיך מיד לבגנס טל, האגם השקט שליד פוקרה. חברים כבר היו שם ועוד הרבה ישראלים כנראה וכבר ממש רצינו להיות במקום בו אפשר להכנס למים (האגם של פוקרה לא מתאים לרחצה).

ואז שמענו על מסיבת יום העצמאות שאמורה להיות שם, אז החלטנו לדחות ביום.

ושמענו גם על פסטיבל שאמור להיות בקטמנדו שהרבה היו אמורים ליסוע אליו ושכנראה התבטל, אז טוב שדחינו בעוד יום, כי השמועות אומרות שבגנס מפוצצת.

ואז כבר ארזנו את כל הדברים שלנו והוצאנו הכל מהחדר ו"רק" יצאנו לאכול ארוחת בוקר. והנה התקדרו פני השמיים מאד מאד- כמו שקורה כמעט מדיי יום פה- וגשם שוטף החל לרדת. אז ויתרנו על נסיעה בגשם, והגעה למקום חדש בתנאים כאלה ונשארנו עוד יום בפוקרה. חזרנו לחדר שזה אך עזבנו בצחוק מגוחך.

ישראלים שפגשנו סיפרו שבבגנס ממש מלא, אנשים ישנים במרפסות, נדחסים בחדרים, כי הפסטיבל ההוא בוטל ואף אחד לא עוזב בינתיים. ולנו אין לחץ של זמן, באמת שאין לנו. אז החלטנו לשחרר עוד יום ולמחרת עלינו לסרנגקוט- כפר מנומנם מעל פוקרה, הצופה על כל האגם מלמעלה עם נוף מהמם להרים. הרבה אנשים עולים, כפי הנראה, לזריחה (לא אנחנו), וגם כדי לעשות paragliding (איך קוראים לזה בעברית? צניחה חופשית? גלישת רוח?) בכל אופן המראה מהמם מלמטה ומלמעלה עוד יותר.

מאחר ועיתותינו בידינו החלטנו לא לקחת מונית במחיר גבוה (1200-1300 רופי לפני התמקחות), אלא להתמסר לחוויה של עלייה לסרנגקוט בתחבורה ציבורית.

מה שאמר לקחת אוטובוס מקומי עד לצומת אחת (80 רופי) ואז להידחס במיניוואן עם עוד כעשרים ומשהו אנשים (80 רופי בסה"כ) עד לתחנת האוטובוס המקומית. זו הייתה חווייה מפוקפקת ביותר, מזל שזו הייתה נסיעה של פחות מעשר דקות. ואז עלינו על אוטובוס של ממש שעלה במעלה ההר עד לסרנגקוט התחתונה (160 רופי לכולנו). משם ההמשך הוא כבר ברגל, במעלה ההר. טיפוס תלול במדרגות של כעשר דקות. בדרך עצרנו לצ'אי ועוגיות וצפינו במצנחים, נראה מגניב לאללה!

מראה מהמם של עשרות מצנחים צבעוניים מעל האגם של פוקרה

מחכים לצ'אי ולעוגיות עם משחק קלפים כמובן

למעלה גילינו כפר רפאים של ממש. אין שם כמעט אדם לרפואה מעבר למוכרים בחנויות ובדוכנים.

מראה קצת עצוב.... או שזו העונה, או שבאמת כולם מגיעים רק בזריחה, כי זה מה שכתוב בכל הספרים והאתרים. חבל.

חנינו שם כמה שעות לארוחת צהריים, שיחה עם המקומיים, איילה התחברה לתינוק כמובן, פגשנו אומן מקומי שמכין דמויות של חרקים מעץ. המפגש איתו היה מאד מעניין ואפשר היה ממש להרגיש את היצירתיות שיש בו, את החיבור שלו לחומרי הגלם וליצירה שלו. הוא הסביר לנו על כל חרק איך הכין אותו, הראה לנו איך הם מתפרקים ובסוף היינו חייבים לקנות משהו- גמל שלמה- והוא עטף וארז אותו בכזו עדינות, של מישהו שמחובר חזק ליצירה שלו, שאכפת לו מכל דמות ודמות. מפגש מרגש ממש!

זה הגמל שלמה שלנו!

תכננו לרדת ברגל לפוקרה, אולם ענני הגשם הצטברו להם ובצער רב (כי זו נראית אחלה הליכה) תפסנו את האוטובוס/ ג'יפ האחרון- כנראה- עד למטה (160 רופי) לתחנת האוטובוס ומשם עוד מונית אחת לגסט האוס.

מחר בטוח נוסעים לבגנס!

טרק ל australian camp

אז כאמור בחרנו בטרק פשוט יחסית, משהו שאמור לקחת 3-4 ימים בהליכה רגועה מאד. כלומר, אפשר גם יותר, אולם ממילא יש לנו רק 4 ימים עד שנצטרך לחזור לפוקרה לקראת הטיסה של חנה בחזרה לקטמנדו ולארץ.

שכרנו ג'יפ מ"סוויסה" שייקח אותנו לכפר הראשון, כדי לחסוך טיפוס. אנחנו לא באמת יכולים לעשות טרק רציני וטיפוסים ממש קשים בהרכב הנוכחי שלנו, עם קטנצ'יק בן כמעט 3 בקצה אחד וסבתא בת 70+ (שהיא בכושר מעולה!!!) מהצד השני.
אז מצאנו פתרון מנצח!
[עלות הג'יפ הייתה 45$ והנסיעה ארכה קצת יותר משעה בדרך הררית תלולה ביותר. המהינדרה סקורפיו שלנו עמד במשימה יפה מאד!]

כך הגענו ל astam הכפר הראשון בדרך.
shiba מ"סוויסה" שלח אותנו לבדוק כפר אקולוגי שיש שם ואנחנו נדלקנו לאללה!

annapurna eco village הוא מקום מהמם ביופיו שמנוהל כעסק משפחתי ע"י 2 אחים, אשתו של האחד ואחותה ועוד הרבה מהמשפחה המורחבת ומבני הכפר עצמו.
יש במקום חדרי אירוח, מסעדה, חדר מדיטציה ויוגה וטיפולים שונים.
הם מגדלים ירקות ודגנים לתצרוכת עצמית ולמסעדה, צמחי מרפא, תה ותבלין (יש 2 עצי קנמון, למון גראס, קמומיל ועוד) ובכלל גינה לתפארת המושקית ממי גשמים שהם אוגרים ומטהרים בשיטה מיוחדת של שימוש בחול. 
הם גם מטהרים מים לשתייה בשיטה הזו ואלה המים הכי טעימים שיצא לי לשתות. הם עוד מרבים לעשות ומנסים לחנך את אנשי הסביבה על החשיבות של מים נקיים ומקימים מערכות טיהור מים כאלה בבתי ספר בכפרים בסביבה (ראינו אחת כזו כשהמשכנו לטייל).
יש להם כמה טרסות שהם מעבדים, ראינו את הבופאלו'ס חורשים והילדים עזרו לפזר קומפוסט בשדות (קקי חצי מיובש של פרות, yay!), אה, יש גם פרות שהילדים עזרו לחלוב...
המקום יושב בנקודת נוף פנורמית מהממת ביופיה, המשקיפה על כל ההרים מסביב (כשהראות מאפשרת כמובן).
התכנון המקורי היה לבלות שם לילה ולהמשיך, אולם החלטנו להשאר ללילה נוסף (גם כי חלק מאיתנו היו צריכים להתחזק קצת, הרגישו קצת לא טוב, וגם כי היה שם ממש כיף ונעים ולא רצינו להמשיך...).
[עלויות: 2 חדרי טריפל עלו לנו 40$, 2 חדרים לשני לילות, 5 ארוחות ומלא תה לסוגיו עלו לנו משהו כמו 210$. ל-7 אנשים]

נוף מדהים

סופסוף ערסלים!!!
זה לא נתפס איך בכל דרום מזרח אסיה יש ימבה ערסלים ובנפאל פשוט אין

מימין ומשמאל שני עצי הקנמון (אם הבנתי נכון...)

שתילי תותים בעציצי בקבוק תלויים

פרחי הקמומיל מתייבשים להם בשמש

הילדים מאושרים עם עץ התות שגילו
ארז טחן ללא הכרה

ארז מפזר קקי של פרות עם הנס הגרמני ונהנה מכל רגע

הבנו שכדאי לנו לקחת פורטר איתנו, שיפנה אחד מאיתנו לפחות ממש להיות עם ארז (בתורנויות כמובן). כך שארגנו דרך המקום פורטר חמוד וצ'יפרנו אותו ב 1000 רופי ליום (כ-10$) לעומת ה-900 שביקשו ב"סוויסה" בפוקרה, שבטח רק מחצית מזה- אם בכלל- הייתה מגיעה אליו ישירות. מה גם שהעבודה איתנו היא בכלל צ'ופר כי אנחנו הולכים לאט, גג 4 שעות ביום, עם הרבה זמן פנוי.
יצאנו לדרך לכיוון dhampus. היום הכי ארוך שלנו בעצם. שכלל קצת עליות, לא מאד רציניות, אולם במצבנו זה לא בהכרח היה פשוט.
הקטנים והגדולים הלכו ממש יפה. את ארז סחבנו על הגב בתיק/ מנשא המאולתר שלנו בחלק מהדרך, בעיקר כהוא ישן (ובעיקר דוד).
השמיים התקדרו להם בדרך והגענו למחוז חפצינו ממש ברגע האחרון.
נחתנו בגסט האוס הראשון שהיה על השביל איך שהתחיל הגשם. מזל גדול!
דיי ברור שלא המשכנו לבדוק עוד מקומות, נכון?
הייתה לנו מרפסת פרטית כייפית ומרווחת.
בהתחלה היה ממש קר, אולם הערב התבהר מאד ולא היה כזה קר, כהכנה ליום המחר...
[עלות חדר 5$, לקחנו 3 חדרים, אחד טריפל ושניים דאבל. האוכל יוצא לנו כ- 25$ לארוחה לשבעתנו, כולל תה לסוגיו. היו לנו שם 2 ארוחות]

יוצאים לדרך

יש הרבה הפקת חשמל סולרית בכפרים וגם בערים
זו למשל משאבת המים של המאגר בכפר
כל כך הגיוני, נכון? למה בארץ אין יותר חשמל סולרי?

ללכת בתוך גלויה

גם קליניקת הריון והפלות מצאנו בדרך

ביקשנו מהפורטר לצלם
מזל שטכנולוגיית הטאצ' היא חוצת גבולות. כמעט כולם מבינים אותה

ההרים הציצו עלינו כשהגענו לגסט האוס בדמפוס ובדיוק התחיל הגשם

הפושטק המתוק שלנו

עוד דהאל באט...

ובבוקר זכינו לראות מושלמת, נטולת עננים לחלוטין
[טוב, זה השתנה אחרי כמה שעות, לקראת אחה"צ, ובכ"ז זכינו...]

 יצאנו והמשכנו ליום לא ארוך במיוחד- שעתיים פלוס- אולם עם טיפוס עצבני בסופו בעיקר, עד למחנה האוסטרלי

סבתא חנה מטפסת בגבורה!

על אחד השבילים מצאנו אוצר
לרגע חשבנו שהוא בסוף חייו

איכשהו רפאל הצליח לעזור לו "לחזור לחיים"

 הגענו למחנה!
[לקחנו 2 חדרים שעלו לנו 12$ ביחד, ארוחות שוב- המחירים דיי קבועים- יצאו כ-25$ לשבעתנו לארוחה]

יש נדנדה גדולה במחנה

דוד והילדים משחקים כדורגל ב australian camp

ארז והפורטר משחקים בכדור

וזה כבר בדרך למטה

כשהגענו למטה שתינו צ'אי ותפסנו מונית לפוקרה (1000 רופי) ושם התאחדנו עם התיקים שהשארנו אצל "סוויסה" והמשכנו למלון שלהם (hotel atrium, חדר משפחתי גדול עם 2 דאבלים וסינגל עלה לנו 15$ ויחיד לחנה עלה 7$).