השאלה
האם להגיע לקטמנדו ללילה, או רק לעבור דרכה בדרך לטיסה הייתה לנו בראש.
ברגע
שהסתכלנו באמת על זמני הטיסה שלנו לתאילנד הבנו שאין לנו סיכוי לעבור שם בלי
לישון. הטיסה הייתה בצהריים, מה שאומר להגיע בבוקר המאוחר לשדה. וממילא עניין
אותנו מאד(!!!) לראות מה באמת קרה שם, ובמיוחד לבקר ב durbar
square אחד המקומות הכי אהובים עליי. או אחד
המקומות שהיו הכי אהובים עליי, לצערי... כי מספרים שהכל שם נחרב.
יצאנו
במונית מבגנס, אחרי פרידה נרגשת באמת מבעלי הבית החמודים כל כך שלנו.
היה ממש עצוב
לעזוב, הרגיש כמו להיפרד ממשפחה.
זה מדהים
באיזו מהירות הילדים (ואנחנו, כמובן) מתחברים לאנשים ולמקומות.
כמובן
שכולם הכריזו שהם יחזרו לפה (יש להם תכנית לעשות טיול הומאג' כשכולם יגדלו ויגדלו
משפחות בעצמם, עם כל הילדים. רפאל אמור להיות המדריך...)
הנסיעה
חזרה עברה בסה"כ בסדר- אפילו בלי הקאה אחת... הישג של איילות- 6 שעות בערך (100$
למקרה שתהיתם, במונית מיני ואן יחסית נוחה לכולנו).
כשהתקרבנו
לקטמנדו התחלנו לראות בתים הרוסים והרבה אוהלים שבהם, שיערנו, אנשים ישנו. כאלה
שאיבדו את בתיהם.
ניווטנו
לתאמל, לגסט האוס חמוד ( impala garden ) שנמצא ממש ליד בית
חב"ד (19$ לחדר סופר מרווח עם מזרן נוסף). ומיטות רכות סופסוף!!! הגב שלנו
כבר נהיה כזה קשה בבגנס...
אביב
ורענן והילדים נמצאים בקטמנדו וקבענו איתם להיפגש בערב. אולם בינתיים רצינו לנצל
את מעט האור שעוד נותר וללכת לראות את הככר.
הנחנו את
התיקים ויצאנו להליכה רגלית.
בדרך
ראינו קצת הריסות, לא המון המון, כי כפי שהבנו האזור של התאמל לא נפגע מאד מאד.
הכל נראה
בפעילות יחסית רגילה, מעט מקומות היו סגורים, בעיקר בבניינים שנפגעו והיו מסוכנים.
אפילו הלאסי המעולה היה פתוח והמה אדם כרגיל.
Durbar square כבר הייתה סיפור אחר.
עצוווווב
כל כך!!!
מכניסה
אחת אפשר היה להבחין בחוסרים למיניהם (לא ראינו למשל את מגדל 8 הקומות שבתוך
הארמון... זה שרק אני טיפסתי עליו, חנה, זוכרת? איננו!).
איגפנו
לכיוון כניסה אחרת ומשם אפשר היה לראות הרבה יותר 'אין מקדשים'. הכל פשוט התמוטט
שם, הארמון נסדק קשות וחלק ממנו נחרב. זה מה שרואים בחיצוני, לא יודעת איך זה נראה
מבפנים.
המקדש של
הקומארי דווי עומד במקומו, באופן מפתיע, והיא כפי הנראה לא נפגעה כלל. מזל אחד
לפחות.
אין
כניסה של ממש אל הככר, הכל חסום וסגור עם שומרים
 |
| ערימת הריסות משמאל הארמון/ מוזיאון סדוק ושבור באמצע |
 |
| טוב, ברור שהשוטר יידלק על ארז, לא? |
 |
| מימין אפשר לראות את המקדש של הקומארי דווי, שנשאר ללא פגע |
 |
| פה למעלה היה מקדש יפייפה איננו |
 |
| עוד 'אין מקדש' |
 |
| נראה נורא, נכון? |
הרבה
אנשים מגיעים לראות את ההריסות ולא מאמינים...
הדרך
חזרה הייתה מאד עצובה...
 |
| 2 בניינים דיי חדשים, מסתבר, באזור התאמל האחד נפל על השני |
 |
| החנות שלמטה |
ובכל
זאת, הגענו לבית חב"ד, פגשנו אנשים חמודים, מצאנו ספרים חדשים להחלפה (פרסי
ג'קסון השני אכן היה שם, לרפאל!) ואפילו אביב , רענן והילדים קפצו לפגישה מהירה.
בין גשם לגשם.
ואז נשפכנו
לישון. היינו ממוטטים מהנסיעה ומהיום הזה.
למחרת
פגשנו את החבר'ה לארוחת בוקר אחרונה ב revolution cafe האהוב עלינו (בחצר
הפנימית שלו קרס מבנה, אז היא סגורה וגם חלק מהרחוב ליד נסגר, זה לא דבר רע, כי
תמיד היה שם עומס מכוניות- אופנועים היסטרי).
אחרי קשקושים,
קאצ'ינג אפ וקצת תכנונים נפרדנו ושמנו פעמינו אל שדה התעופה.
הגענו
ולא הבנו בהתחלה למה כל כך עמוס בחדרי ההמתנה.
אחרי כמה
זמן הבנו. מסתבר שנפער איזשהו בור במסלול הטיסה (כנראה היחיד?) וכל הטיסות עוכבו.
לא ממריאים ולא נוחתים.
אז מסתבר
שהמטוס שלנו, שהגיע ממקום אחר, חג במעגלים מעל השדה, לא מצא איפה לנחות והופנה
לשדה הקרוב בלוקנאו (הודו). משם הוא יוקפץ ברגע שיהיה אישור. מי יודע מתי?
ישבנו
וחיכינו... מזל שארז נרדם באמצע, זה קצת עזר...
קראנו,
שיחקנו קלפים, בחנו את משלחות הסיוע שחיכו גם הם ליסוע הבייתה
 |
| המשלחת הרוסית נתקעה שם הרבה יותר זמן מאיתנו |
 |
| המשלחת הקוריאנית בכתום |
 |
| המשלחת הסרילנקית |
 |
| האמריקאים עוזרים לפנות משלוחי סיוע |
 |
| עומרי והילדים משחקים קלפים וכל הנפאלים/ הודים/ בנגלדשים/ סרי לנקים עומדים ומסתכלים |
פגשנו
זוג ישראלים צעירים שמייד הצטרפו אלינו למשחק. הם המתינו לטיסה להודו.
זה תמיד
מדהים איך ישראלים מתחברים זה לזה בקלות רבה כל כך בטיולים שכאלה...
באיזשהו
שלב קראו לנו כדי לקבל קצת נשנושים ומיץ. הילדים והחבר'ה נהנו מזה לפחות בינתיים.
בסוף
עלינו לטיסה באיחור של 3 שעות בערך.
ממילא
הייתה מתוכננת לנו המתנה של איזה 7-8 שעות בבומביי, אז מה זה משנה כבר... העיקר
שנספיק להגיע לקונקשן.
בסוף הגענו לבומביי- שדה תעופה מהמם ומושקע- חיכינו עוד איזה 3 שעות ויאללה, לטיסה הבאה
 |
| מהדורה מיוחדת של אבסולוט להודו |
 |
| ארז מדגים את תנוחת הידיים של הפסלים |
התחנה הבאה בנגקוק
