מכינים קטאן משלנו

*** את הפוסט הזה התחלתי לכתוב ב 6.2.2015 עוד כשהיינו בויאטנם. הוא היה בטיוטות וחיכה ליום הזה.
מזל שהכל מתועד ****

___________________________________

את הקטאן הכירו לנו הדודים- גיא וחן (אחי ואשתו)- לפני כמה שנים.
בתחילה הם לימדו את אומני,שמאד התלהבה. אחריהם גם דוד ורפאל נכנסו לזה. איילה צפתה מהצד ואני טרם למדתי את החוקים בצורה רשמית.

מתישהו במהלך הטיול לדוד היה רעיון שנכין לעצמנו קטאן כדי שנוכל לשחק ואיכשהו זה לא קרה.
ואז - כשהיינו במוינה, בויאטנם- ראינו שלרוסים יש קטאן והפנטזיה התעוררה מחדש, וכשמשפחת עיני הגיעה והבנו שיש להם איתם קטאן אז ביכלל!!!

יום לפני שהם נסעו זה קרה (מכירים את זה? איך שהכל קורה לפעמים ברגע האחרון?).
דוד הבין איך נכון לעשות את זה, קנינו קצת חומרי גלם (מצאנו חנות עם בריסטולים, דבק, שלל קלפים שונים, טושים),והתארגן צוות של ילדים לביצוע.
יצאנו לדרך:

שלב ראשון

מסמנים

גוזרים את החלקים

מסמנים ובודקים

מדביקים 2 חלקי בריסטול האחד לשני, כדי שהלוח יהיה עבה יותר

מביאים את כל הספרים כדי שילחצו על החלקים הנדבקים

נראה לי שזו מיועדת להיות כבשה

שלב שני- אחרי שהעינים כבר נסעו

 מציירים וצובעים

פרויקט לשעת ערב מאוחרת

עצים

כל שנותר הוא למצוא חלקים למשחק (אבנים, צדפים וכד'), למצוא תיק שיכיל את הכל בתוכו

ולנסות לשחק.... לראות שהכל עובד באמת....

*** החלק הזה נכתב כבר שלושה וחצי חודשים אחרי.
אחרי כמה וכמה מדינות שעברנו כאשר התיק הזה נוסע איתנו ממקום למקום.
בכל פעם חשבנו ש- הנה, פה אפשר יהיה לעשות את הפינאלה ולהתחיל לשחק. וכלום לא קרה.
עד שהגענו לתאילנד בפעם השנייה.

יום אחד, דוד ואני נסענו עם ארז לעשות קניות והילדים נשארו בבונגלו.
היה וואטסאפ מאומני ששאלה איפה צבעי המים והמכחולים ואחריו אחד שמודיע לנו שהיא כבר מצאה והסתדרה. זה קורה הרבה. עד שאנחנו רואים את ההודעות לפעמים כל העניינים מסתדרים להם. אז לא התייחסנו.
לכן ממש הופתענו כשחזרנו וגילינו שאומני אספה בחוף צדפים ושברי אלמוגים כדי שיהיו כלים למשחק ואף צבעה אותם בצבעים המתאימים

זהו, עכשיו באמת כל שנותר הוא פשוט למצוא זמן לשחק...

תודה לכל מי שתרם את חלקו למשחק הקטאן שלנו, מהדודים בארץ דרך בני משפחת עיני שכרגע נמצאים בפיליפינים ועד לכל בני משפחתנו שתרמו לפרויקט הזה

התבוננות על חיי הנשים בכפר

הכל חשוף ופתוח פה בכפר, אין כמעט הסתרות.
כולם מתרחצים ביחד, מכבסים ביחד, יודעים מה כל אחד עושה, מי נמצא ומי איננו.
יש כמה ברזים שכונתיים אליהם נאספים בכל שעה משעות היום כל אנשי השכונה. מי לרחצה, מי לחפיפה, מי לכבס בגדים, מי למלא מים.
אין הפרדות בין גברים ונשים ולא אחת ראינו גברים ונשים מתרחצים אלה לצד אלה.
לנשים יש מעין בגד רחצה, שהוא בעצם לונגי כזה. הן לובשות אותו ומתרחצות איתו מבפנים ומבחוץ. לפעמים אישה אחת תשפשף את גבה של חברתה.
לפעמים גברים ירחצו ממש ליד ותהיה שיחה ערה תו"כ ביניהם, וגם עם העוברים והשבים שבדיוק חולפים שם.
אין בושה, אין הסתרה, אין הפרדה.
משחרר לראות את זה [לא שאנחנו מתיימרים לדעת מה קורה מתחת לפני השטח כמובן...]

קצת קשה לראות, לא היה נעים לי לצלם ממש...
דיי במרכז יש את הברז הכי מרוחק מאיתנו, בו כרגע יש 2 נשים
האחת מתרחצת והשנייה מכבסת
מימין יש ברז ריק כרגע, מחזה דיי נדיר

--------------------------------------------------

העליתי באחת הקבוצות בפייסבוק את הפוסט הבא:

אם המשפחה אצלה אנחנו מתארחים פה בנפאל הייתה אמורה ליסוע הבוקר עם חלק מבני ביתה וכפרה למעין עלייה לרגל למקדש מרוחק.
אחרי שהתעוררנו ואכלנו ארוחת בוקר פתאום ראיתי אותה בבית.
נמלאתי פליאה ושאלתי אותה מה היא עושה פה. היא ענתה לי בפשטות שהיא מדממת ובגלל זה לא נסעה.
במשך 3 ימים אסור לה להתקרב למקומות פולחן דתיים, לבשל או להביא מים.
מותר לכבס ולעבוד בשדה.
סוג של מנוחה?
והגדולה שלי שואלת 'איך היא לא מתביישת לספר את זה?'

מקסים בעיניי שזה כל כך שגור ופשוט פה.
כמו שמכבסים או מתרחצים מול כולם בברזים השכונתיים, כך גם כולם יודעים מי מדממת ומתי.
אין מה להסתיר

הפוסט גרר דיון שהתפתח למקומות פחות נעימים בעיניי. מקומות של שיפוטיות ושימת תוויות על הנשים ה"מסכנות" ה"מודרות" שרצונן לא נלקח בחשבון.
ממש התבאסתי, כי הרגשתי איך בקלות גדולה כזו אנחנו מתייגים, שמים תוויות,מחליטים מה 'מתקדם' ו'נאור' ומה 'לא מפותח'.

כתבתי עוד:

אני אהבתי את החיבור הפשוט ליומיום, את זה שזה גלוי ומדובר ללא בושה או הסתרה, את הקבלה הפשוטה הזו של  force major (נראה לי שהיא דיי רצתה ליסוע ועם זאת הבינה שזה לא מתאים ושחררה).
אגב, היא בהחלט הייתה יותר במנוחה, כמעט לא עשתה דבר לאורך היום, לעומת ימים רגילים הם היא מאד פעילה.

זו חברה בה עדיין לא מקדשים את האינדיבידואל לטוב ולרע. וכמו שאני חוויתי את זה היא עשתה מהר מאד את הסוויצ' ולא התעכבה בכלל על מה שהפסידה.

אני רואה את זה בהחלט כהזמנה לשינוי שגרת היומיום לכמה ימים, הכרה בזה שיש לאישה צורך בזה ופינוי מקום לאחרים להכנס לנעליה לכמה ימים. להחליף תפקידים, לשנות...
זו הפרשנות שלי לפחות.

--------------------------------------

ואז  התעוררנו בבוקר לקול קשקוש נשי, כמו זמזום כוורת כזה.

מייד יצאנו לבדוק במה מדובר וגילינו בחצר הבית בו אנחנו מתארחים את קבוצת הנשים הזו.
כ- 20 נשים. צעירות, מבוגרות, משכילות או לא, עם ילדים או בלי.
זוהי מועצת הכפר, הנפגשת אחת לכמה ימים ומחליטה את כל מה שקשור בענייני הכפר- אם בונים גרם מדרגות חדש, האם נוסעים באופן מרוכז לאיזה מקדש מרוחק ושוכרים אוטובוס ועוד.
הן אוספות כספים, מנהלות רישומים ומחליטות פה ה-כ-ל!
הגברים לא מעורבים בהחלטות ובדיונים האלה בכלל.

פשוט הייתי חייבת לציין את זה בעקבות הפוסט הקודם אותו העליתי שנהיה בו מעין קונצנזוס כזה על ה'נשים הנפאליות המוחלשות והמודרות' יעני 'אנחנו המתקדמות והנאורות, והן המסכנות שנשארו כל כך הרבה שנים מאחור'.

אני מרגישה שחסרות לנו קצת ענווה ופרופורציות וגם התבוננות מעמיקה באמת על חיים של אחרים, לפני שחורצים דין ושמים תוויות

----------------------------------------------------


בבית ממול יש אמא מאד פעילה.
כל היום היא עסוקה, לא בקצב תזזיתי- מערבי, אולם בהחלט נעה בין דבר לדבר.
יש את הפרה שצריך להאכיל ולקשור בכל פעם לאזור אחר, לפעמים להעלות למעלה לאחו ובטח גם לחלוב (אם כי את זה אינני רואה, זה נעשה בטח בצריף שלה).
יש לה פעוט חמוד שמסתובב אחריה לכל מקום. הוא עוד בגיל בו אינו מתרחק ממנה הרבה, בדומה לטלאים הקטנים הנשרכים אחרי אמהותיהם פה בכפר.
אני נהנית לראות אותה מסתובבת ואותו מתרוצץ אחריה, מרים ענפים, מתעסק בשטויות, כמעט נופל לתהום לפעמים. והיא סופר פעילה ועם זאת ערנית לחלוטין למעשיו ומגיעה "להציל" אותו מפעם לפעם, או חולצת שד ומניקה בלי בעיה ככה בחוץ (כשלפעמים השד נשאר קצת חשוף כשהוא יורד רגע להתעסק במשהו ואז חוזר אליה), רוחצת אותו, או עושה לו מסג' (המנהג פה הוא לעשות מסג' פעם ביום לקטנים עד גיל שנתיים- שלוש), יושבת לשוחח עם שכנה/ חברה/ בת משפחה.
הכל עם חיוך, בנינוחות ובשלווה

הבקתה משמאל היא הבית של הפרה שבדיוק נכנסה פנימה

מחר כבר עוזבים, קצת חבל...
נתגעגע

לימודים בטיול

לקחנו איתנו ערימה מכובדת של חוברות לימוד, מכל מיני סוגים ורמות, בשביל כל הילדים.
חלק הן חוברות יצירה וכיף וחלק לימודים של ממש.

אני יודעת, יש שיגידו שיש הכל באינטרנט, ולמה להיסחב עם כל זה איתנו, זה כבד ומסורבל ולא נוח.
 אבל.... ממילא הילדים מבלים יותר זמן במסכים מאשר היינו מאשרים להם בארץ, כי זה טיול וכל האווירה אחרת... ולקחנו בחשבון שזה בכ"ז ייגמר באיזשהו שלב (וזה אכן קורה!!! לא ייאמן, דברים מתחסלים, נגמרים, עוברים הלאה... תענוג!). ואנחנו כן רואים חשיבות בתירגול כתיבה של ממש ולא רק הקלדה על מקלדת המחשב, או תקתוק טאצ'.
אז סחבנו

זה לא הכל, יש עוד בתיק
וגם בתיק שהשארנו בתאילנד מחכות לנו עוד כמה וכמה חוברות שהשארנו להמשך

היו תקופות בהן לא ממש הקפדנו על שגרת לימודים, ימים בהם היה יותר אקשן ולא החזקנו את זה ויש תקופות- כמו פה במוינה- שזה ממש חלק מובנה בשיגרת היום. בכל יום (כמעט) בד"כ בשעות הבוקר אנחנו מקדישים איזשהו פרק זמן ללימודים



איילה מתרגלת קצת כתיבת אותיות ומספרים ובעיקר מציירת הרבה ויוצרת. איתה אנחנו מאד באיזי, לא לוחצים אם היא לא בעניין.
רפאל חוזר על חומר בחשבון של כיתה ב' ועובר לחומר של ג' ובמקביל גם קורא.
אומני עובדת על חומר של מתמטיקה של כיתה ז' וקוראת הרבה.
לפעמים הם נשלחים לחקור משהו ברשת, לפעמים נכנסים לאתרים לימודיים ברשת.
ואנחנו לידם, עוזרים, מתרגלים, עונים, מלמדים (אני עם הקטנים ודוד עם אומני, כי אין מצב שאני זוכרת את כל החומר הזה... רק בהבלחות מדיי פעם).
לפעמים זה כיף ונעים ולפעמים מתסכל כי הם לא קולטים וחוזרים על דברים ומושכים את הזמן ויש מלא הסחות והם מנסים להתחמק. במרבית הזמן הם משתפים פעולה ומבינים את הרעיון

הרבה מהלמידה מתרחשת גם בין לבין, מן הסתם... בטיולים, לצידי הדרך, כשנתקלים ברעיון מסויים, כשפוגשים אנשים שמעוררים שאלות.
כך כבר היו לנו שיחות על השואה, על הסטוריה של העם היהודי, על שפות, על גדילה של צמחים, על כלכלה עולמית, חישובי כספים והמרות מטבעות, על חגי ישראל, ההסטוריה של ויאטנם, על מוסד המלוכה התאילנדי ובעולם כולו, על תרבויות שונות ועוד ועוד.
האמת, אלה השיחות הכי מעניינות בהן אני מרגישה שנעשה הלימוד האמיתי

סבים וסבתות לאימוץ

יש לנו קטע כזה של מציאת סבים וסבתות בכל מיני מקומות במהלך הטיול.
נכון, היה לנו ביקור סבים אמיתיים באיטליה ואולי מאז הילדים מחפשים דמויות סב...

בקופנגן פגשנו את הילרי שאיתה בילינו איזה 24 שעות.
אישה מעניינת שחיה כבר 30 שנה בקו סמוי ומעבירה סדנאות צומות לניקוי.
לא הייתה עם משפחות וילדים כ"כ הרבה זמן ומאד התרגשה כשארז קרא לה "סבתא". במיוחד כשאין לה משפחה משל עצמה...

לפעמים ארז קורא לכל מיני מקומיים מבוגרים "סבא יעקב" והרבה פעמים זו טקטיקה להרגיע אותו כשהוא עצבן! או לעזור לו להבין שהמקומיים שמלטפים אותו כל הזמן רוצים להיות חברים שלו ולא לעצבן אותו.
הילדים נזכרים בגעגוע במרק העוף של סבתא חנה והיום איילה אפילו אמרה שהיא מתגעגעת לסבתא מינגה (סבתא שלי שנפטרה לפני שנה).

ב vung tau המקום בו אנחנו נמצאים עכשיו יש לנו את מסעדת ה "סבתא'לה" שאיילה אוהבת בה את האורז והעוף (ויש שם גם pho מעולה).

פה גם פגשנו את JJ אמריקאי קרוע ומקסים מהוואי בן 67 שכל חייו גלש ודג.
הלכנו איתו לים, ניפחנו את מזרון הים שהוא הביא איתו והוא קצת לימד את הילדים לגלוש ולתפוס גלים ובכלל אנחנו מבלים איתו לא מעט פה.
אולי נלך לדוג איפושהו

השפל ממש חזק פה. בבוקר הים רחוק מאד ולאט לאט הוא מתקרב...

פתאום הגיעו כמה דייגים עם רשת

אכלנו איתו ארוחה שהיא כאילו של "חג ההודיה", מה ששימח מאד אותו ואת אשתו שדאגה שהוא יהיה לבד... היא תצטרף אליו עוד כשבועיים ואולי נפגוש גם אותה

שקיעה מהממת בטיילת

הם בעניין של ליסוע מסביב לעולם, עם תקציב הפנסיה הלא מאד גדולה שלהם.
זה לגמרי מספיק לצרכיהם, במיוחד במקום כמו ויאטנם בו מרגישים ממש עשירים.
הכל עניין של פרופורציה

לקראת הפרידה מאירופה דברים מתחילים להישבר

לאט לאט נשברות לנו כוסות, קעריות ולכל מיני דברים "קורה משהו"

טוב, אוטוטו משנים פאזה, משחררים את הקרוואן וטסים למזרח.
מה בתכנון?
וואהו, כל מיני...
נתחיל בתאילנד ונראה לאן נתגלגל משם.

בינתיים....
אם יש לכם המלצות למקומות מעניינים ב: תאילנד, ויאטנם, סרי לנקה, נפאל (אולי יתווספו עוד...) נשמח לשמוע עליהן!
מה למשל?
חוף מגניב, קהילה נחמדה, משפחה שביקרתם אצלה, מרכז מעניין, אזור שיש בו הרבה משפחות ועוד...
רעיונות anybody?

אתרים ובלוגים שהם השראה לנסיעה, תוך כדי הנסיעה וגם מחשבות אח"כ

לקראת הנסיעה נחשפתי ללא מעט בלוגי מסע, בעיקר של משפחות ישראליות, אם כי לא רק.
בפוסט הזה אנסה לרכז- בעיקר עבורנו, אולם גם עבור אחרים- את המקומות המעניינים האלה.
אנשים עושים דברים מגניבים ביותר!!!

הללי עלתה לי בחיפושים דיי מהר בהתחלה, שמה היה לי מוכר מהעבר, מאתרים אחרים וגם היו לנו לא מעט חברות משותפות (לפי הפייסבוק לפחות). יש לה הרבה לשתף ולספר. מעניין ביותר!

את נעמה אני "מלווה" כבר שנים (בדיוק היום שאלה הגדולה שלי- מה זה 'ליפן ובחזרה'? והסברתי לה קצת מאיפה התחיל הבלוג הזה)

עמיחי הגיב לי פה בבלוג כמה פעמים ועקבתי אחרי תגובתו לבלוג שלו, על טיול לפני 3 שנים

שלי ומשפחתה עשו מסע וכתבו עליו

ויש את ה nomadic family שעד כמה שהבנתי כבר חזרו ארצה, אחרי כמה שנות נדודים ברחבי העולם (אם כי אני ממשיכה לקבל מהם סרטוני יוטיוב משעשעים)

מאז שאנחנו נסענו נסעו עוד כמה חברים, כמו שירה ומיכה למשל.
זה פוסט ראשון בבלוג של מיה שגם יצאה עם משפחתה למסע של שנה, באזור אחר בעולם משלנו (מאז נוספו שם עוד ועוד פוסטים).
רואי וגיל נסעו- חזרו- ואוטוטו יסעו שוב
זהר ומשפחתה עומדים לצאת למסע

אולי נפגוש מי מהם בדרך... מי יודע?

הסלט המשפחתי המתפתח שלנו

את הפוסט הזה החלטתי לשתף במקביל בשני הבלוגים.
הוא קשור קשר ישיר לנסיעה וגם למטבח, אז זה מתבקש...

כמעט בכל יום אנחנו אוכלים סלט.
זה התחיל עוד בארץ ובנסיעה המשיך בשמחה.
פעם ביום בד"כ.
ארוחת הבוקר היא הזמן המועדף, אולם לפעמים גם בחלק אחר של היום.
ככה יוצא...

זה התחיל מ"סלט ילדים" של עגבניה ומלפפון.
ובעצם הכל קשור לרפאל, הבן השני שלנו, שהוא דיי בררן באוכל.
את מה שהוא אוהב הוא אוכל בשמחה והרבה, אולם הוא יותר מאתגר אותנו עם ארוחות (זה משתפר בצורה מטורפת בטיול, הוא נפתח להמון טעמים חדשים. תענוג!).
אז הוא הסכים לעגבניה ומלפפון.
הלכנו עם זה. במשך הרבה מאד זמן. חודשים... אולי אפילו יותר.

ואז, כנראה בברלין ( זה מה שרפאל זוכר) הוא הסכים לנסות גם להוסיף גזר מגורד לסלט ומאז זה היה להיט.
היו פעמים בהם לא היה גזר במקרה והוא התרעם, או שלא היה "מספיק" גזר.
אנחנו התענגנו על זה.
איזה כיף- עוד ירקות שהוא מוכן לאכול, כי כל השאר אימצו את זה ללא כל בעיה.

וגם עם הסלט הזה רצנו מלא זמן.

ואז הגיע הבצל.
איילה ביקשה לנסות להוסיף לסלט בצל קצוץ.
פאל דיי התנגד, אז הגענו לפשרה שבה הוא ייקח לעצמו סלט לפני הוספת הבצל ואז נערבב פנימה את הבצל, כי כל השאר אוכלים אותו בשמחה (כן, גם ארז, שהוא אלוף סלטים בפני עצמו. רק תנו לו חסה, צנוניות וירוקים!!!).
נפלא! משתדרגים.

ואז... אז הגיעו הגמבות!
פלפלים אדומים וצהובים קיבלו היתר כניסה פנימה אל הסלט, אחרי שנאכלו להם עד כה ברצועות נפרדות, בעת ההמתנה לארוחה, או בין לבין.
רפאל נתן אישור והסלט גדל, התעבה והפך צבעוני עוד יותר.
הללויה!
ואוי ואבוי עכשיו אם במקרה אין לנו גמבה אחת או את שתיהן כדי להכניס לסלט.

מה שאני רוצה לומר בכל הסיפור הזה הוא ש- יש תקווה!
כדאי לא לומר נואש מאותם ילדים בררניים, שאוכלים רק את המוכר והידוע.
תמיד טענתי (גם בפני מטופליי) שאם נמשיך לחשוף את הילדים למגוון של מזונות, אם הם ימשיכו לראות אותנו אוכלים אותם ואלה יהיו להם מוכרים ולא זרים, הם גם יעזו להתנסות מדיי פעם ואפילו ילמדו לאהוב אותם.
אין ספק שרפאל מלמד אותנו את השיעור הזה בצורה הטובה ביותר.
כיף לראות אותו נפתח לעוד טעמים

ומי יודע מה תהיה התוספת הבאה לסלט...
בינתיים ממשיכים לאכול צנוניות, חסה, עלים ירוקים, שומר, קולרבי וכל מה שנמצא בסביבה. בצד...

שירי נסיעות

מהשירים שאנחנו שומעים הכי הרבה ברדיו והכי אוהבים

ועוד גרסה של 'שמחה' שאנחנו אוהבים במיוחד :

יש עוד המון (באדיבות shazam)
to be continued...