מכינים קטאן משלנו

*** את הפוסט הזה התחלתי לכתוב ב 6.2.2015 עוד כשהיינו בויאטנם. הוא היה בטיוטות וחיכה ליום הזה.
מזל שהכל מתועד ****

___________________________________

את הקטאן הכירו לנו הדודים- גיא וחן (אחי ואשתו)- לפני כמה שנים.
בתחילה הם לימדו את אומני,שמאד התלהבה. אחריהם גם דוד ורפאל נכנסו לזה. איילה צפתה מהצד ואני טרם למדתי את החוקים בצורה רשמית.

מתישהו במהלך הטיול לדוד היה רעיון שנכין לעצמנו קטאן כדי שנוכל לשחק ואיכשהו זה לא קרה.
ואז - כשהיינו במוינה, בויאטנם- ראינו שלרוסים יש קטאן והפנטזיה התעוררה מחדש, וכשמשפחת עיני הגיעה והבנו שיש להם איתם קטאן אז ביכלל!!!

יום לפני שהם נסעו זה קרה (מכירים את זה? איך שהכל קורה לפעמים ברגע האחרון?).
דוד הבין איך נכון לעשות את זה, קנינו קצת חומרי גלם (מצאנו חנות עם בריסטולים, דבק, שלל קלפים שונים, טושים),והתארגן צוות של ילדים לביצוע.
יצאנו לדרך:

שלב ראשון

מסמנים

גוזרים את החלקים

מסמנים ובודקים

מדביקים 2 חלקי בריסטול האחד לשני, כדי שהלוח יהיה עבה יותר

מביאים את כל הספרים כדי שילחצו על החלקים הנדבקים

נראה לי שזו מיועדת להיות כבשה

שלב שני- אחרי שהעינים כבר נסעו

 מציירים וצובעים

פרויקט לשעת ערב מאוחרת

עצים

כל שנותר הוא למצוא חלקים למשחק (אבנים, צדפים וכד'), למצוא תיק שיכיל את הכל בתוכו

ולנסות לשחק.... לראות שהכל עובד באמת....

*** החלק הזה נכתב כבר שלושה וחצי חודשים אחרי.
אחרי כמה וכמה מדינות שעברנו כאשר התיק הזה נוסע איתנו ממקום למקום.
בכל פעם חשבנו ש- הנה, פה אפשר יהיה לעשות את הפינאלה ולהתחיל לשחק. וכלום לא קרה.
עד שהגענו לתאילנד בפעם השנייה.

יום אחד, דוד ואני נסענו עם ארז לעשות קניות והילדים נשארו בבונגלו.
היה וואטסאפ מאומני ששאלה איפה צבעי המים והמכחולים ואחריו אחד שמודיע לנו שהיא כבר מצאה והסתדרה. זה קורה הרבה. עד שאנחנו רואים את ההודעות לפעמים כל העניינים מסתדרים להם. אז לא התייחסנו.
לכן ממש הופתענו כשחזרנו וגילינו שאומני אספה בחוף צדפים ושברי אלמוגים כדי שיהיו כלים למשחק ואף צבעה אותם בצבעים המתאימים

זהו, עכשיו באמת כל שנותר הוא פשוט למצוא זמן לשחק...

תודה לכל מי שתרם את חלקו למשחק הקטאן שלנו, מהדודים בארץ דרך בני משפחת עיני שכרגע נמצאים בפיליפינים ועד לכל בני משפחתנו שתרמו לפרויקט הזה

בחזרה לקופנגן

נסיעת הרכבת עברה בטוב.

לקחנו 4 מקומות, כי ברור שארז ישן איתי, אבל בגלל שלא היו מקומות בסליפר התחתון לא רצינו שאיילה תישן לבד, כדי שלא תתגלגל החתולה שלנו. אז היא ישנה עם דוד.

קמנו מוקדם בבוקר וירדנו בסוראט תאני. שם עברנו (אחרי כשעה) לאוטובוס שלקח אותנו למעבורת (עוד שעה המתנה בערך). ואז כשהמעבורת הגיעה לקו סאמוי עברנו לאחת אחרת.

נחתנו בקופנגן בצהריים והחלטנו ללכת ישר לשוק האוכל לשייקים ואוכל.

מזל שזו לא הליכה ארוכה מהנמל, עם התיקים והכל.

אחרי שאכלנו דוד הלך לשכור אופנוע ולמצוא לנו מונית שתיקח אותנו לבונגלו שלנו בהאאד סאלאד.

כולם כל כך התרגשו לחזור לשם, ללכת לראות את הים, את 'פיפטי בהאט'

הים אכן נראה אחרת בעונה הזו, נמוך מאד מאד.. וחם (אפילו בשבילי).

מיהרנו לשים הכל בחדר, ללבוש בגדי ים ולטבול במים.

חזרנו לרבוץ במרפסת, על הערסלים הכייפיים.

אפילו שדרגו את החדר עם מקרר קטן. מגניב!

למחרת יצאנו לסיבוב שטח להתחיל לחפש בית. חשבנו לנסות להוזיל עלויות וגם- אולי- לנסות ולמצוא מקום עם ים קצת יותר גבוה.

נאמר לנו שזה ככה בכל החוף המערבי, אולי רק במאה האאד יש מים קצת יותר עמוקים. חוצמזה, בצד השני – המזרחי- יהיה אחרת. אבל לא בא לנו להיות באזור המסיבות (האדרין) או באזורים האחרים המאד מרוחקים.

אז הסתובבנו קצת בצ'לוקלאם, בסרי טאנו. כמובן שקפצנו שוב לשוק האוכל (חייבים)

בסיבוב מאוחר יותר דוד ואומני בדקו את מאה האאד ובאמת טיפה יותר עמוק שם ואולי יש מקום מתאים. אולם בכ"ז רצינו לבדוק עוד מקומות.

בסופו של דבר אחרי 2 ימי שיטוטים מצאנו בית ממש מגניב ב bovy beach שזו שכונה כזו של הרבה בונגלו'ס על החוף. גם שם המים נמוכים, אולם זה קרוב ברגל לסרי טאנו (קניות, מסעדות, כביסה, חברים) ומקום שקט ויפה. יש מטבח מאובזר, טלוויזיה (כן, פלזמה רפאל) ווייפיי. מרפסת נעימה עם בריזה (לא דבר שקל למצוא בחום הזה) וגם חתולים שמסתובבים בשטח.

אז לקחנו (המחיר בערך אותו מחיר, כולל החשמל) ועברנו

המטבח מאובזר בצורה נוחה

יש אפילו רייס קוקר, פעם ראשונה בשבילי

אזור הסלון/ טלוויזיה

2 חדרי שינה עם מיטות ענקיות, ארונות ומקלחת שרותים

הדיסק החיצוני מתחבר למסך
כיף לראות סרטים על מסך גדול לשם שינוי

המקרר כבר מלא בכל טוב

חוזרים לשגרת לימודים בין מקלחת למקלחת

הנוף מהמרפסת שלנו

אנחנו עושים נסיון לדחות את הטיסה לסרי לנקה ככל שנוכל, מבחינת הויזה התאילנדית, סיכוי סביר שנצליח (עם קנס לא גדול מדיי) ואז נוכל להשאר קצת יותר משלושה שבועות בקופנגן ונקצר את השהייה בסרי לנקה לחודש (מכל הסיפורים, נשמע שזה בהחלט מספיק, וגם ממילא אורך הויזה שמקבלים שם).

לא רע, נכון?

bangkok all over again

אח, איזה כיף לחזור לתאילנד, לבנגקוק. תמיד נותנת תחושה של 'חזרה הבייתה'. גם הילדים הרגישו ככה.

הפעם לא ויתרנו לעצמנו ועלינו לקומה העליונה בשדה התעופה (של ההמראות) כדי לקחת מונית זולה יותר (500 בהאט במקום 900 אם אינני טועה, אצל המוניות המאורגנות).

נסענו לפגוש את יפעת. חברה שלא ראינו 12-13 שנה בערך.

קצת אחרי שאומני נולדה היא עזבה את הארץ לכיוון סמי נזירות באיזה חור בהודו. מאז לא ממש שמענו ממנה, רק מעט מאד עליה דרך חברים משותפים, וחשבנו שכך זה יישאר.

לכן הופתענו מאד לקבל ממנה מייל שהיא תהיה בתאילנד ושנוכל להיפגש.

שמחנו מאד!!! כי היו לנו תקופות מאד קרובות בתקופת הויפאסנה שלנו בארץ ומאד הצטערנו לא להיות איתה בקשר.

הסיכום היה שנבדוק את הגסט האוס בו היא נמצאת, שהוא קצת מרוחק מהקוואסן, לא מאד מאד, אבל לא בסביבה המיידית.

אם יתאים, נשאר. אם לא, נלך למקום אחר.

אז הגענו ל bella bella riverview שנמצא באזור samsen ובסה"כ אהבנו. את המיקום השקט והסביבה החדשה. קצת מרענן. וגם, אה, יותר זול ממה ששילמנו עד כה. אין מה לעשות, זה שיקול משמעותי עבורנו, במיוחד לקראת סוף הטיול (אני לא מאמינה שאני כותבת את זה).

והמפגש עם יפעת היה כאילו לא לא היינו בקשר 13 שנה. מיידי וכייפי.

גם הילדים נהנו והתחברו אליה מהר. היא קיבלה את התואר "דודה" וגם "סבתא" מהר מאד מהילדים. אל דאגה, התחברה לזה מאד והוחמאה.

מיד היא לקחה חלק מהם לפינוקים ושיטוטים והשאירה לנו זמן התארגנות ולאט לאט הכירה לנו מקומות חמודים בסביבה. בית קפה פינתי נחמד, מסעדה לארוחת בוקר, מסעדה יפנית טעימה, מאפייה נחמדה ועוד.

בנגקוק הפעם הרבה יותר חמה!!! וכולנו נוטפים!!!

רוצים לצאת ממנה מהר, כי חבל על הזמן.

החלטנו לרדת שוב לקופנגן, כי כולם מתגעגעים מדיי. על אף שברור לנו שזו עונה אחרת. אז מה? יהיו פחות אנשים, יותר פנוי, קצת יותר זול אולי...

פגשנו גם שוב את אמיר ועדי והבנות שעזבו את נפאל לפנינו ונהנו מהעיר הגדולה אחרי תקופה ארוכה של כפרים קטנים. ואז הסתבר לנו שהייתה עוד רעידת אדמה חזקה יחסית בנפאל.

איזה ברי מזל אנחנו שהספקנו לצאת יום לפני.

לכל מכרינו שלום, תודה לאל!

אז בילוי של כמה ימים בעיר הגדולה, עם דודה- בייביסיטר- מפנקת- משדרגת- חברה וכו'.

סידורים, בירורים, קניות, פס בשיער ומה לא

שייט על הנהר

ארוחה ברחוב: סלט פפאיה חריף, אורז, עוף (לדוד) וחזיר (בשבילי) 

מכין פטאי

ויאללה, יש כרטיסי רכבת לסוראט תאני (850 בהאט כולל מעבורת לקופנגן ואוטובוס שאוסף מהרכבת למעבורת), נסיעת לילה. כולם מאד מרוצים: הילדים- אוהבים ליסוע ברכבת, ההורים- זה זול יותר מטיסה ונוח יותר מאוטובוס והיו מקומות לכולנו!

back to thailand, 'back to life'...

נגמרה לה הויזה בקמבודיה והגיע הזמן לשוב לתאילנד

ברצינות, חזרה לתאילנד תמיד הרגישה לנו קצת כמו חזרה הבייתה.
תאילנד מסודרת, מאורגנת, נקייה (!!!).

רגע, לפני המנוחה והנחלה היה גם המעבר עצמו...
[קבלו כמה סיפורי תלאות, מה אכפת לכם?]

קמנו בבוקר בזמן, ירדנו לארוחת בוקר במלון בסיאם ריפ, חיכינו לוואן (7$ לאדם, ארז ישב עלינו, אז לא הזמנו כרטיס עבורו) ואז הוא הגיע.
נדחקנו פנימה, עם כל התיקים והבנו ששוב דחסו אותנו קצת כמו סרדינים. לפחות היה מיזוג...

אחרי אי אילו סיבובים בעיר יצאנו לכיוון הגבול הידוע לשימצה- מהצד השני למזלנו. 
הדרכים בקמבודיה אינן דרכים, אולם לנהגים זה לא ממש משנה. הם ממשיכים ליסוע מהר מדיי, לחתוך מהר למעקף, או סתם ליסוע נגד כיוון התנועה.
מזל איילה עברה לשבת ליד החלון הפתוח, אחרת הייתה לנו עוד נסיעת קיא.
ארז קצת איתגר את הנוסע שישב ליד דוד....
אולם בסיכומו של דבר 3 שעות הנסיעה לגבול עברו דיי בסדר.

הגענו לגבול ועשינו טעות קלה לדעתי- לא לקחנו עזרה בסחיבה.
יש שם עגלות עם פורטרים כאלה שמציעים לעזור בסחיבת התיקים עבור 5$ נדמה לי (לא התעמקתי, כי לא לקחנו...).
זה היה ממש יכול לעזור לנו כי מדובר שם במרחקים.

בהתחלה עומדים בתור בצד הקמבודי. בחוץ, בחום. לפחות בצל.
תור ארוך.
נו, טוב, גם זה נגמר.

ואז הולכים כמה דקות טובות לצד התאילנדי (שם העגלה ההיא הייתה ממש יכולה לעזור לנו).
ואז כשמגיעים לבניין של המעבר התאילנדי מגלים שהם התחכמו והכל קורה קומה אחת מעל האדמה.
כן, כן.... מדרגות... שצריך להעלות בהן את כל הציוד (מה פתאום שתהיה מעלית?).
אז עלינו.
והגענו לאולם עמוס בתיירים שמחכים בתורים ארוכים ביותר להחתמת הדרכון שלהם, כדי שיוכלו לעבור הלאה.
הרחנו סיוט מתקרב. כי ארז... ורפאל... ואיילה... ואומני... טוב, בעיקר השניים הראשונים- זה יהיה סיוט של ריצות וצרחות ורדיפות ונסיונות השתקה ומה לא.
ניסינו לברר בעדינות, בנעימות אם אפשר במקרה להתחשב בנו- לא הבינו מה אנחנו רוצים.
ניסינו לגשת לראשית התור (מדובר שאנשים שעומדים שם אולי שעתיים נראה לי) ולהתחנן להכנס לפניהם- לא עזר לנו בכלל.
או אז הגינו את התכנית הגאונית פשוט (!!!) של פשוט לשחרר אותם לחופשי. עם כל הרעש והצלצולים. פשוט ככה.
שיתמודדו.

תוך פחות מדקה - אני לא צוחקת!- קרא לנו הפקיד שקודם לא הבין מה ביקשנו ממנו ואחרי שקצת כעס עלינו שהדרכונים והטפסים לא היו מאורגנים, העביר אותנו ממש מהר שם וחסך לנו סיוט של שעתיים.
מסקנה: לפעמים חייבים להיות חצופים. אין ברירה!

יצאנו לצד התאילנדי. שתינו אייס קפה ושוקו ברד במחיר מופקע כדי להתקרקע ולהתאפס רגע ושמנו פעמינו אל המשאית שלקחה אותנו לתחנת האוטובוס בעיירה הסמוכה, ממנה יכולנו להזמין כרטיס למקום הבא אליו התכוונו ליסוע.

בגדול, שמנו פעמינו לאזור שמורת הטבע khao yai, אולם הבנו שאין אוטובוס ישיר עד לשם ונצטרך לקפץ ולדלג בכמה תחנות.
אז החלטנו לעשות תחנה אחת, לישון בדרך (איפושהו) ולהמשיך מחר (כבר נהיה מאוחר...).
תקשרנו עם גסט האוס אחד במייל, מהמקום אליו רצינו ליסוע ושם הדריכו אותנו בערך איך אפשר יהיה ליסוע, דרך ערים עלומות ולא מוכרות ממש לתיירים.

בתחנת האוטובוס נאמר לנו שיש ליסוע לעיר בשם prachanburi ומשם נוכל להמשיך הלאה.
אוקי, לקחנו.
עוד 3 שעות נסיעה ומשהו כמו 17$ לכולנו (על חלק מהילדים לא שילמנו ועל חלק חצי מחיר).

סופסוף מדינה נקייה, כבישים נוחים ורחבים בלי קפיצות.
תענוג!
נעים לחזור למקום כזה.

דוד עוד הספיק לרכוש סים מקומי רגע לפני שהמשאית ההיא לקחה אותנו לתחנת האוטובוס ואחרי מאמצים לפענח תאילנדית הצליח להפעיל אותו. רק שבטריה לא הייתה לנו בשפע.
בכל זאת הצלחתי לקרוא קצת על העיר הזו אליה נסענו, תוך כדי נסיעה וגיליתי שהיא נמצאת בכלל ליד הכניסה הדרומית והפחות מוכרת לפארק (בעוד אנחנו התכוונו להגיע לכניסה הצפונית, המוכרת יותר).
המשכתי לקרוא וגיליתי שיש שם כמה גסט האוסים וגם משם יוצאים סיורים לפארק.
המחשבות רצו מהר, הבטריה שלי עוד יותר.
הספקתי להתקשר לגסט האוס אחד שנראה נחמד וסביר במחיר ולוודא שיש להם חדרים פנויים עבורנו. האישה הסבירה לי איפה לרדת מהאוטובוס (קצת לפני העיר) אולם בדיוק עברנו שם וכבר היה מאוחר מדיי. אז בכ"ז נסענו עד לעיר וירדנו במרכז, או שבעצם בשוק המקומי.

ממש נחתנו שם בשוק שישר הדליק אותנו ביותר!!!
הוא היה הומה (כנראה כי גם היה יום א') ומלא בדוכני אוכל מעניינים ומגוונים.
ישר התיישבנו במסעדה קטנה ונחמדה בשוק, התקרקענו והתחלנו להסתובב.
הילדים אכלו במסעדונת ודוד, אומני ואני יצאנו לחקור את מטעמי השוק. לא הפסקנו להתלהב מהכל, לטעום ולנסות.

זו הייתה תאילנד שזכרתי מטיוליי במקומות הפחות מתויירים.
אנשים נחמדים, חייכניים, ששים לעזור ולתקשר.
שפע אוכל מקומי מגניב ואקשן

ניסינו להבין איך להגיע לגסט האוס ההוא. 
לא היו טוקטוקים, או מוניות.
בחור נחמד מהמסעדה שאל בשבילנו נהג וואן שרצה 300 בהאט (כ-10$). זה היה נשמע הרבה בשביל המרחק שהבנו שצריך ליסוע, אז אחרי שהטענו קצת את הטלפון במסעדה התקשרנו לגסט האוס ושאלנו אם היא תוכל לאסוף אותנו (קראנו שזה מקובל פה באזור, אז העזנו לשאול). תוך 10 דקות הגיעה הבחורה עם טנדר. קפצנו מאחור עם כל הציוד. הילדים היו מאושרים.

כך הגענו ל palm garden lodge המתוק ביותר.
לקחנו חדר משפחתי (1200 בהאט, כ 40$ ) עם 2 חדרי שינה (זוגית ו-2 מיטות יחיד), הול ומקלחת- שרותים.
בשבילנו זה ממש פינוק אחרי קמבודיה

עכשיו אפשר לנוח באמת