ארוגאם ביי

אחת הסיבות, אם לא ה-, שלנו להגיע לסרי לנקה בכלל הייתה בשביל הגלישה.
סרי לנקה נחשבת ליעד מעולה לגלישה והרבה אנשים מגיעים הנה מכל העולם רק בשביל זה.
דוד התגעגע לגלוש, אחרי מוינה ומספרים שיש גם חופים שמתאימים במיוחד למתחילים, כלומר לילדים.

בעונה הזו, החל מיוני, הגלישה מתאימה בחופים המזרחיים של האי וארוגאם ביי נחשב לה- מקום.

ביקשנו מבעל הגסט האוס שלנו לברר לנו האם יש נהג מונית שמגיע מארוגאם ומחפש נוסעים לחזור איתם (זה טריק להוזלת המחיר פה בסרי לנקה).
הוא אמר שיחפש ובמקביל בדקנו גם עם אג'אנטה ולפתע באחד הבקרים, לקראת 11, הוא דופק לנו בדלת ואומר שיש מישהו שהגיע וחוזר עוד מעט. המחיר שהוא הציע היה מאד אטרקטיבי (45$ במקום 60$) אז החלטנו להיות ספונטניים וללכת על זה.
מה גם שהמשיך לרדת גשם והיה לנו קצת קריר ורצינו להתחמם (כולם סיפרו שחם לאללה בארוגאם. הם צדקו!!!).
ארזנו הכל מהר ויצאנו לדרך!

חלק מהדרך היה סיבובי מהיר כזה, אפילו שביקשנו ממנו להאט ככל שיכול.
הפעם רק אחת הקיאה (מסכנה) וכשהגענו למטה, לכביש ישר, הכל נרגע יותר.
הדרך ארכה כ-4 שעות ובסוף הגענו לגסט האוס שישראל ורוני המליצו לנו עליו water music ואמנם לא עשינו הזמנה רשמית, רק תקשרנו איתם במייל ובכ"ז שמרו לנו חדר גדול עם 2 מיטות זוגיות ענקיות, מאווררי תקרה ומקלחת חיצונית (סגורה מסביב) מתחת לקוקוסים (37$ ללילה, כולל מיי שתייה חופשי ואופניים לשימושנו)

התמקמנו

יש לנו שבועיים להיות בגסט האוס ואח"כ הכל מוזמן ונמצא לנו מקום אחר לשבוע הנוסף

המקום בבעלות משפחה שוויצרית, אחותה של הבעלים נמצאת פה עכשיו עם בעלה והתינוק בן ה-9 חודשים שלהם. לאט לאט התחברנו לנו וגילינו אנשים מקסימים וילדון מהמם שכולם כמובן נדלקו עליו. איילה שוב מצאה לה תינוק לטפל בו וארז כל כך עדין איתו.
דאגי וקלאוס גולשים גם ודוד מצטרף אליהם מדיי פעם לגלישות בוקר או אחה"צ.

אומני ורפאל מצאו להם דרך יצירתית להרוויח קצת כסף ממטיילים ומקומיים כאחד, כל אחד בתחומו

רפאל "פיתח" את המנה הזו ומציע אותה בגסט האוס למי שרוצה
הוא גם משווק את עצמו לישראלים שאנחנו פוגשים ומדיי פעם מישהו מגיע להזמין ממנו
הוא גובה 2$ למנה ואנחנו כל הזמן צריכים לדאוג שיש לנו יוגורט ובננות ב'שלוף'
[היום למשל כמעט נגמר היוגורט והבננות אזלו, אז הוא קפץ לחנות לקנות בננות והשתמש בכל היוגורט ואבא נסע לקנות לו חדש, זה קצת רחוק יותר ממרחק הליכה]

אומני בשוונג צמידים מטורף
זה התחיל עוד בקופנגן עם יפעת ועלה והתעצם מאז
היא יושבת ומכינה אותם בכל מקום ואז אנשים ניגשים אליה ומתעניינים ויוצא שהיא מוכרת ככה
מכרה לכמה מלצרים בקפה "שלנו" ב ella וכבר לכמה אנשים פה בארוגאם

חם פה בארוגאם לאללה! הים דיי קשוח, עם גלים חזקים וסוחפים. הילדים מתים על זה ונהנים 'לתפוס גלים'. בהשגחה, כמובן.
יש גם חוף רגוע יותר לילדים ולאמהות שלא אוהבות ים כזה.
יפה פה מאד ו... טרופי מאד!!!

בחזרה לקופנגן

נסיעת הרכבת עברה בטוב.

לקחנו 4 מקומות, כי ברור שארז ישן איתי, אבל בגלל שלא היו מקומות בסליפר התחתון לא רצינו שאיילה תישן לבד, כדי שלא תתגלגל החתולה שלנו. אז היא ישנה עם דוד.

קמנו מוקדם בבוקר וירדנו בסוראט תאני. שם עברנו (אחרי כשעה) לאוטובוס שלקח אותנו למעבורת (עוד שעה המתנה בערך). ואז כשהמעבורת הגיעה לקו סאמוי עברנו לאחת אחרת.

נחתנו בקופנגן בצהריים והחלטנו ללכת ישר לשוק האוכל לשייקים ואוכל.

מזל שזו לא הליכה ארוכה מהנמל, עם התיקים והכל.

אחרי שאכלנו דוד הלך לשכור אופנוע ולמצוא לנו מונית שתיקח אותנו לבונגלו שלנו בהאאד סאלאד.

כולם כל כך התרגשו לחזור לשם, ללכת לראות את הים, את 'פיפטי בהאט'

הים אכן נראה אחרת בעונה הזו, נמוך מאד מאד.. וחם (אפילו בשבילי).

מיהרנו לשים הכל בחדר, ללבוש בגדי ים ולטבול במים.

חזרנו לרבוץ במרפסת, על הערסלים הכייפיים.

אפילו שדרגו את החדר עם מקרר קטן. מגניב!

למחרת יצאנו לסיבוב שטח להתחיל לחפש בית. חשבנו לנסות להוזיל עלויות וגם- אולי- לנסות ולמצוא מקום עם ים קצת יותר גבוה.

נאמר לנו שזה ככה בכל החוף המערבי, אולי רק במאה האאד יש מים קצת יותר עמוקים. חוצמזה, בצד השני – המזרחי- יהיה אחרת. אבל לא בא לנו להיות באזור המסיבות (האדרין) או באזורים האחרים המאד מרוחקים.

אז הסתובבנו קצת בצ'לוקלאם, בסרי טאנו. כמובן שקפצנו שוב לשוק האוכל (חייבים)

בסיבוב מאוחר יותר דוד ואומני בדקו את מאה האאד ובאמת טיפה יותר עמוק שם ואולי יש מקום מתאים. אולם בכ"ז רצינו לבדוק עוד מקומות.

בסופו של דבר אחרי 2 ימי שיטוטים מצאנו בית ממש מגניב ב bovy beach שזו שכונה כזו של הרבה בונגלו'ס על החוף. גם שם המים נמוכים, אולם זה קרוב ברגל לסרי טאנו (קניות, מסעדות, כביסה, חברים) ומקום שקט ויפה. יש מטבח מאובזר, טלוויזיה (כן, פלזמה רפאל) ווייפיי. מרפסת נעימה עם בריזה (לא דבר שקל למצוא בחום הזה) וגם חתולים שמסתובבים בשטח.

אז לקחנו (המחיר בערך אותו מחיר, כולל החשמל) ועברנו

המטבח מאובזר בצורה נוחה

יש אפילו רייס קוקר, פעם ראשונה בשבילי

אזור הסלון/ טלוויזיה

2 חדרי שינה עם מיטות ענקיות, ארונות ומקלחת שרותים

הדיסק החיצוני מתחבר למסך
כיף לראות סרטים על מסך גדול לשם שינוי

המקרר כבר מלא בכל טוב

חוזרים לשגרת לימודים בין מקלחת למקלחת

הנוף מהמרפסת שלנו

אנחנו עושים נסיון לדחות את הטיסה לסרי לנקה ככל שנוכל, מבחינת הויזה התאילנדית, סיכוי סביר שנצליח (עם קנס לא גדול מדיי) ואז נוכל להשאר קצת יותר משלושה שבועות בקופנגן ונקצר את השהייה בסרי לנקה לחודש (מכל הסיפורים, נשמע שזה בהחלט מספיק, וגם ממילא אורך הויזה שמקבלים שם).

לא רע, נכון?

החיים אחרי רעידת האדמה

יקומים מקבילים כבר אמרנו, נכון?

החיים פה ממשיכים בשגרה נחמדה, חברים באים והולכים, עוד משפחה שהגיעה (הדס, אלדד ושתי בנות) מלבד אמיר ועדי ובנותיהם. והידיעות שמגיעות בכל יום מקטמנדו, מגורקה, מהטרקים למיניהם...

מספרים הולכים ועולים של הרוגים ופצועים, תאורים של הפורענות ברחבי המדינה.

ועם כל אלה שתי משפחות של חברים שטרם שמעו מהם.

ידענו ששירה ומיכה, אביב ורענן וכל הילדים יצאו לטרק יום לפני הרעידה והם נחשבו למנותקי קשר במשך 3-4 ימים. בליבנו האמנו שזה פשוט בגלל שלא הייתה תקשורת, בדיוק כמו שהיה באזור שלנו, אולם הספק היה שם בכל זאת...

כמה שמחנו לגלות שאכן כך היה. הם נקלעו למקום בו לא הייתה תקשורת ופשוט חנו בו למשך כמה ימים, עד שהכל יירגע מעט ויבואו לחלץ אותם. תודה לאל שלא קרה להם דבר רע ברעידת האדמה הזו.

שמחנו עוד יותר כששירה, מיכה והילדים הגיע לבגנס סופסוף.

הילדים חזרו מיד לזוגות ה"רגילים" שלהם, כשארז מפרפר בין הזוגות בטבעיות רבה.

ויכולנו להתמסר לשגרת תענוגות של "חופשה" כמו ששירה כינתה אותה של ארוחות, קפיצה למים, משחקים, שיחות, סרטים, קלפים, עיזים, קניות בשוק המקומי ועוד ועוד (אפילו את ל"ג בעומר חוגגים פה הערב).

מגיע להם, נכון?

יש מקפצה/ אומגה
קצת מפחידה בהתחלה
אומני עמדה שם מלא זמן עד שהחליטה סופסוף לקפוץ (ומאז לא הפסיקה, כמובן)
בעצם, כולם כמעט עברו שם את השלב הזה

כל הכבוד גולי!

הנוף לאגם מהמם פשוט

והשקיעות....
כל יום משהו אחר

אומני מתאמנת בדוגמאות חדשות של צמידים

ארז עובד עם הפטיש

הנכד של בעלי הבית הגיע לביקור ומצא את עצמו אצל אומני
בהתחלה חשבנו שזו בת...
קצת קשה להבחין פה כי מאפרים את התינוקות ושמים להם צמידים ושרשראות ואפילו עגילים
עד שרואים החלפה ואז כבר אי אפשר לטעות

ארז והגדי בן שמו- ארז!

איילה ובעלת הבית שאנחנו לא מצליחים לקלוט את שמה, כמה שלא ניסינו...
פאדיחה

המאצ'אפוצ'רה הכי מימין

גילוח ידני, כמו פעם...
ארז, כמובן, מתעניין

דוד, ארז ואינדרה- בעל הבית- בנו נדנדה

יש לנו עוד כמה ימים ביחד עד שנפרד שוב וניסע אנחנו לקטמנדו, לתפוס טיסה לבנגקוק.

ועדיין ישנו הספק של- איך בקטמנדו? כבר יש מים וחשמל? [יש ויש כפי הנראה]

ואיך הדרך לשם? פתוחה כבר? [כן, ממזמן. נוסעים חופשי]

איך יהיה לישון או לבקר בתאמל? [כפי הנראה לא ניזוק ממש והכל חוזר ונפתח שם]

מה יהיה עם הטיסה שלנו, נטוס כרגיל? כמתוכנן? [נחכה עוד כמה ימים כדי לברר את זה, אם כי נשמע שאנשים טסים כבר כרגיל לגמרי]

נבלה לילה בקטמנדו, או שנוותר וניסע ישר לשדה התעופה וזהו? [טרם החלטנו]

אז אם נמצא ווייפיי סביר סופסוף אצליח להעלות את הפוסט הזה לבלוג עוד טרם עזיבתנו את נפאל.

ובמידה ולא, נעדכן כבר מבנגקוק.

ומה הלאה? עוד לא לגמרי בטוח... יש סיכוי טוב שנחזור לקופנגן, כי אנחנו מתגעגעים...

אנגקור וואט- יום שלישי ואחרון

הקטע הוא שאם קונים כרטיסים לשלושה ימים מומלץ לא להגיע למקדש המרכזי- אנגקור וואט- ביום הראשון. כי הוא נחשב הכי מרשים. אם כי אחרי שסיימנו את שלושת הימים אני חייבת לומר שלא בהכרח...

זה לא שאנגקור לא יפה, מרשים והכל.
הוא כן!
רק שיש אחרים שמעבירים תחושות אחרות.

אז לאנגקור המליצו להגיע בזריחה.
המליצו, הגענו

זה מה שראינו בהתחלה
באמת
אם כי , אתם יודעים, זה מתקדם מהר העסק הזה...

אז חיכינו

ביחד עם כולם

ומהר מהר התבהר הכל

הילדים שיחקו להם בינתיים, כמובן
בכ"ז קמו ב 4:30 בבוקר...

נשנושים

כבר ממש בהיר, נכון?

יאללה, אפשר להתחיל לנוע עם כל העולם (באמת כל העולם נמצא פה...)

וברגע שעולה החמה כולם מתחילים לצלם באמת

גם הכדור הפורח כבר התחיל לעלות

אפילו חתן- כלה השכימו קום...

מתחילים להכנס למתחם הפנימי
שהוא חצר בתוך חצר בתוך חצר
הכל מאד מסודר כזה

יש הרבה מאד מדרגות לעלות
מרשים היה לראות אנשים מאד מבוגרים וגם מוגבלים עולים למעלה
עם מקלות הליכה, מכשירי הליכה, כסאות גלגלים שהתקפלו והועמסו על גב המדריכים
כדי להיפתח מחדש למעלה

דומה לי?

ממשיכים לטפס

ולי?

אתם יודעים מה הדבר הכי חשוב שיש לבחורה הזו?

"דידי!"

אחרי מספר השעות שהיינו בפנים חייבים לעצור לאכול
ביחד עם נהג הטוקטוק שלנו, שארז כמובן התחבר אליו בקלילות

עצרנו בבסטות של המקומיים שלהן מחירים קצת יותר נורמליים מכל מסעדות התיירים
עוף, דגים, חזיר, אורז, מלפפון, רטבים
כיד המלך

אחרי כבר כל כך הרבה מקדשים קצת קשה לראות כמו שצריך.....
סתאאאאאאם

היום אנחנו גם נפרדים מרונן....
הוא ממשיך מחר למזרח קמבודיה וללאוס ואנחנו חוזרים לתאילנד לכעשרה ימים לפני הטיסה לנפאל.
באיזו מהירות עברו השבועיים האלה ביחד....
היה כיף כל כך!!!

שלושה ילדים מתרגשים לפני היציאה לגלידרייה החביבה עליהם בסיאם ריפ- blue pumpkin
מקום שווה ביותר שכבר ביקרנו בו ועדיין יש עוד כמה טעמים להתנסות בהם...

אני זכיתי בטייק אוויי משובח, כי ארז פתאום נרדם מוקדם
טוב, בכ"ז קמנו ב 4:30 היום...

לילה טוב!