סיכום. פוסט סיכום

תם ונשלם?
או תם ולא נשלם?
ואולי רק התחיל בעצם?
אולי נפתח התיאבון ונעלמו הפחדים?
אולי נפתחים אופקים חדשים, כיוונים חדשים, חיבורים חדשים?

מה שבטוח הוא שחזרנו לישראל.
סיימנו את הפרק הזה של הנדודים ושל המסע.
משפחה אחת. שישה אנשים. גדולים יותר בשנה אחת ממה שהיינו לפני שיצאנו למסע

וכאילו דבר לא השתנה, רואים איך בקלות אנחנו חוזרים למפגשים, לשיחות, לאינטונציות, למגננות.
יש הכל מהכל.

לקח לי קצת זמן לסכם, להושיב את עצמי ולכתוב.
פעם היה קשה להפריד אותי מהבלוג הזה, מהכתיבה בו...
עכשיו זה כמו נהפך למטלה.
למה?
כי מבאס אותי לסכם... לשים נקודה... לחשוב בדיעבד וקדימה, לנתח...
וזה לא שאני לא עושה את זה בראש מדיי פעם, אולם החיים פה כל כך אינטנסיביים, במיוחד עם מעבר הבית למדרשת בן גוריון שבשדה בוקר,ביתנו החדש. יש המון מה לעשות ואולי זה לטובה.... ככה יש פחות זמן להתעסק במה היה ואיך עובר וכל זה. ורק תו"כ פריקת הארגזים ומילוי הארונות, המדפים, חדר הארונות (המהמם שדוד ואחי בנו פה, אגב) אני מתחילה להרגיש איך הכל שוב סוגר עליי, מכנס אותי, נכניס אותי לתלם...

ויש בי חלק שלא רוצה, שמתמרד, שחושב 'מה אם...', שנכנס לדכאון
ויש בי חלק שמבין שזה מה שנכון עכשיו, ברגע הנוכחי, בתקופה הזו, עבור המכלול שאנחנו כמשפחה.
רק לעכשיו. אולי בהמשך דברים ייראו אחרת.

כי יש פה מה לבנות, להקים, לאן להתרשת, מה לפתח. יש.
ועדיין הלב עוד קורא "לשם...."

אז פוסט סיכום. פרידה. וכל זה.
היינו כך וכך- נו, קראתם, נכון?- עשינו, ראינו.
וחזרנו- כבר לא כדי לספר, כי היום מספרים הכל באונליין...

הייתה שנה נפלאה, מעצימה, מחברת, חזקה, מפתחת, פותחת
והיו גם המון קטעים שלא, אל תטעו, אם כי גם הם חלק מ...
מניחה שגם השנה הנוכחית תהיה כזו, בהיבטים אחרים פשוט.
היום אומני אמרה לי 'מה זה משנה איך קוראים לזה? עכשיו קוראים לזה "בית" ו"מדרשה" ולא "טיול"' 
יש בזה משהו, לא מכחישה.
אולי זו ההיצמדות שלי לקונספט, שהרי מסעות יש בכל מקום ואין ספק שבחרנו לנו מקום משובח לצאת בו למסע.
אנחנו מרגישים שנחתנו לגמרי במקום הנכון, שהבחירה מרחוק הייתה לעניין.
מקווים שכך זה ימשיך להרגיש!

הכתבה בערוץ 2

הכנו את כל העולם שהכתבה על המשפחות המטיילות, בה לקחנו חלק גם אנחנו, עומדת להיות משודרת במוצ"ש בערוץ 2.
מאחר ולנו לא הייתה טלוויזיה, חיכינו ללינק שנקבל לאחר מכן.
בינתיים קבלנו המון פידבקים טובים מכל מי שראה והיו המון תגובות בפייסוק של שנינו וכמובן גם החברים של אומני בוואטסאפ סיפרו לה מה היה

מחכים שהכתת תשודר סופסוף (היא כנראה שודרה לקראת סוף המהדורה)

 קבלנו תמונות אונליין של צילומי מסך (אני כבר ישנתי...)

שמחנו מאד שזה יצא טוב, כי בכ"ז טלוויזיה... מי יודע איך הם יבחרו להציג את הדברים?

הנה הלינק לכתבה שיהיה לנו לעתיד.
יצא מגניב!

חוגגים יומולדת 13 לאומני בין מדינות

הפעם היינו בבנגקוק ממש מעט זמן. 
אחרי נסיעת הרכבת הלילית, הגענו מוקדם בבוקר העירה. נסענו לגסט האוס ויצאנו לאכול ארוחת בוקר.
אני נסעתי לשגרירות ישראל כדי להאריך את תוקף הדרכונים שלנו (מרבית המדינות מבקשות תוקף של לפחות חצי שנה לדרכון, אחרת לא יכניסו אליהן ובגלל שברומא נתנו לנו דרכונים זמניים בלבד לשנה- למה לא לתזז את האזרחים אם רק אפשר- אז מצאנו את עצמנו תקועים).
זה הלך דיי מהר בסה"כ כך שיכולתי להתפנות להוצאת ויזה אונליין לסרי לנקה בבית קפה סמוך.
החזקנו אצבעות שנספיק לקבל אותה לפני שננחת בסרי לנקה (זה לוקח בערך 24 שעות, במינימום)

השייק הקבוע שלי בשבועות האחרונים "בננס"

דוד הלך בינתיים עם כולם לשוק הסיני, בעיקר כדי שאומני תוכל להצטייד בחוטים וחרוזים לתעשיית הצמידים המתפתחת שלה (עוד על זה בהמשך).

בחזרה כמעט ולא הצלחתי למצוא מונית שתסכים לקחת אותי, הכל היה פקוק.
אשכרה סירבו לי איזה 4-5 נהגי מונית

נכנסתי לאיזה קניון כדי להצטנן מעט מהחום הלוהט ונתקלתי בחנות מקומית של FOX
לא ידעתי שהם יצאו מתחומי הארץ...

בסוף הגעתי, עם מונית, אחרי ימבה זמן.
לא נורא.

במקביל ברקע התארגנה הפקה רצינית עם דד ליין.
פנו אלינו מחדשות ערוץ 2, עושים תכנית על משפחות מטיילות. האם נרצה להשתתף?
זה עוד כמה ימים, יש מעט מאד זמן לראיון סקייפ, משלוח תמונות וסרטונים ותיאום צילומים בארץ עם בני משפחה שישוחחו איתנו בסקייפ.
האחים של שנינו הפיקו בארץ, תיאמו עם התחקירנית והחליטו איפה יהיה הכי נכון לערוך את הצילומים ובאיזה הרכב.
סבתא חנה נבחרה לייצג את דור ההורים ויעל ונועם שינה ייצגו את הנכדים/ בני דודים, נקבע מועד לצילומים ושיחת סקייפ איתנו בהתאמה.
רק שזה יצא לנו בלחץ, בין כל הסידורים האחרונים לקראת הטיסה ביום למחרת.
הצלחנו להתפנות לשיחה, שקצת לקחה יותר זמן מהמתוכנן, בעיקר בגלל בעיות ווייפיי ורעשי רקע למינהם.
הם רצו לצלם את המשפחה בארץ מדברים איתנו בסקייפ ומאחר והיומולדת של אומני הייתה למחרת, זו הייתה הזדמנות מעולה לאחל לה מזל טוב

אומני מדברת עם סבתא בסקייפ

כך זה נראה בצד שלהם, בארץ

בהמשך, אחרי שגם אנחנו התראיינו בסקייפ לתכנית, פגשנו את החמודים האלה ברחוב

'איזה מתוקים!!!'

ארז מתכונן להעמסה

ואז קמנו מוקדם בבוקר, לא היה פשוט להעיר את הילדים...
הטיסה הייתה ב 8:30, מה שאמר שהיינו צריכים להיות בשדה בסביבות 6:00...
מאתגר, אה?
גם ככה היינו אחרי לילה של שינה בלתי מספקת ברכבת.

טיסה ראשונה בדרך לסרי לנקה

עוגת יומולדת עם גלידה בשדה התעופה האהוב עלינו בבומביי

מזל טוב אהובה יקרה מקסימה שלנו!
איך גדלת והתבגרת בשנה הזו של הטיול, כיף לראות את זה, גם אם לא תמיד היה לך פשוט.
ולחשוב שבשנה שעברה היינו עמוק בהפקות הבת מצווש! איזה כיף שזה מאחורינו

מכינים קטאן משלנו

*** את הפוסט הזה התחלתי לכתוב ב 6.2.2015 עוד כשהיינו בויאטנם. הוא היה בטיוטות וחיכה ליום הזה.
מזל שהכל מתועד ****

___________________________________

את הקטאן הכירו לנו הדודים- גיא וחן (אחי ואשתו)- לפני כמה שנים.
בתחילה הם לימדו את אומני,שמאד התלהבה. אחריהם גם דוד ורפאל נכנסו לזה. איילה צפתה מהצד ואני טרם למדתי את החוקים בצורה רשמית.

מתישהו במהלך הטיול לדוד היה רעיון שנכין לעצמנו קטאן כדי שנוכל לשחק ואיכשהו זה לא קרה.
ואז - כשהיינו במוינה, בויאטנם- ראינו שלרוסים יש קטאן והפנטזיה התעוררה מחדש, וכשמשפחת עיני הגיעה והבנו שיש להם איתם קטאן אז ביכלל!!!

יום לפני שהם נסעו זה קרה (מכירים את זה? איך שהכל קורה לפעמים ברגע האחרון?).
דוד הבין איך נכון לעשות את זה, קנינו קצת חומרי גלם (מצאנו חנות עם בריסטולים, דבק, שלל קלפים שונים, טושים),והתארגן צוות של ילדים לביצוע.
יצאנו לדרך:

שלב ראשון

מסמנים

גוזרים את החלקים

מסמנים ובודקים

מדביקים 2 חלקי בריסטול האחד לשני, כדי שהלוח יהיה עבה יותר

מביאים את כל הספרים כדי שילחצו על החלקים הנדבקים

נראה לי שזו מיועדת להיות כבשה

שלב שני- אחרי שהעינים כבר נסעו

 מציירים וצובעים

פרויקט לשעת ערב מאוחרת

עצים

כל שנותר הוא למצוא חלקים למשחק (אבנים, צדפים וכד'), למצוא תיק שיכיל את הכל בתוכו

ולנסות לשחק.... לראות שהכל עובד באמת....

*** החלק הזה נכתב כבר שלושה וחצי חודשים אחרי.
אחרי כמה וכמה מדינות שעברנו כאשר התיק הזה נוסע איתנו ממקום למקום.
בכל פעם חשבנו ש- הנה, פה אפשר יהיה לעשות את הפינאלה ולהתחיל לשחק. וכלום לא קרה.
עד שהגענו לתאילנד בפעם השנייה.

יום אחד, דוד ואני נסענו עם ארז לעשות קניות והילדים נשארו בבונגלו.
היה וואטסאפ מאומני ששאלה איפה צבעי המים והמכחולים ואחריו אחד שמודיע לנו שהיא כבר מצאה והסתדרה. זה קורה הרבה. עד שאנחנו רואים את ההודעות לפעמים כל העניינים מסתדרים להם. אז לא התייחסנו.
לכן ממש הופתענו כשחזרנו וגילינו שאומני אספה בחוף צדפים ושברי אלמוגים כדי שיהיו כלים למשחק ואף צבעה אותם בצבעים המתאימים

זהו, עכשיו באמת כל שנותר הוא פשוט למצוא זמן לשחק...

תודה לכל מי שתרם את חלקו למשחק הקטאן שלנו, מהדודים בארץ דרך בני משפחת עיני שכרגע נמצאים בפיליפינים ועד לכל בני משפחתנו שתרמו לפרויקט הזה

פוקרה טייק 2

היה לנו לילה אחד בפוקרה ביחד עם חנה ולמחרת היא טסה לקטמנדו כי הטיסה שלה הייתה מוקדם בבוקר שאחרי.

אז בילינו לנו יום אחרון של משחקים, סיפורים, אוכל, שיטוטים וקניות.

דוד והגדולים נסעו איתה לשדה התעופה ובדיוק התחיל גשם שוטף, סערה מטורפת. מה שגרם לדחייה לא ידועה בטיסה שלה. הם המתינו איתה בשדה עד שהיה נראה שמזג האוויר נרגע קצת (בזמן הזה אני הצלתי את החדר שלנו ואת הדברים מפני הצפה. מזל שנשארתי שם, כדי לקלוט בזמן שהמים חודרים מתחת לדלת ולתחוב שם מגבת).

בדיעבד הסתבר שאחרי שהם נפרדו היא הייתה צריכה להרים קול צעקה כדי שיעבירו אותה לטיסה אחרת, כי החליטו לבטל את הטיסה שלה, כנראה בגלל תנאי מזג האוויר...

לבסוף קבלנו את ההודעה שהיא נחתה בקטמנדו בשלום, כמתוכנן. טוב, אולי כמה שעות אחרי המתוכנן...

השקיעה שאחרי

אז נפרדנו לשלום מסבתא חנה והתכוונו להמשיך מיד לבגנס טל, האגם השקט שליד פוקרה. חברים כבר היו שם ועוד הרבה ישראלים כנראה וכבר ממש רצינו להיות במקום בו אפשר להכנס למים (האגם של פוקרה לא מתאים לרחצה).

ואז שמענו על מסיבת יום העצמאות שאמורה להיות שם, אז החלטנו לדחות ביום.

ושמענו גם על פסטיבל שאמור להיות בקטמנדו שהרבה היו אמורים ליסוע אליו ושכנראה התבטל, אז טוב שדחינו בעוד יום, כי השמועות אומרות שבגנס מפוצצת.

ואז כבר ארזנו את כל הדברים שלנו והוצאנו הכל מהחדר ו"רק" יצאנו לאכול ארוחת בוקר. והנה התקדרו פני השמיים מאד מאד- כמו שקורה כמעט מדיי יום פה- וגשם שוטף החל לרדת. אז ויתרנו על נסיעה בגשם, והגעה למקום חדש בתנאים כאלה ונשארנו עוד יום בפוקרה. חזרנו לחדר שזה אך עזבנו בצחוק מגוחך.

ישראלים שפגשנו סיפרו שבבגנס ממש מלא, אנשים ישנים במרפסות, נדחסים בחדרים, כי הפסטיבל ההוא בוטל ואף אחד לא עוזב בינתיים. ולנו אין לחץ של זמן, באמת שאין לנו. אז החלטנו לשחרר עוד יום ולמחרת עלינו לסרנגקוט- כפר מנומנם מעל פוקרה, הצופה על כל האגם מלמעלה עם נוף מהמם להרים. הרבה אנשים עולים, כפי הנראה, לזריחה (לא אנחנו), וגם כדי לעשות paragliding (איך קוראים לזה בעברית? צניחה חופשית? גלישת רוח?) בכל אופן המראה מהמם מלמטה ומלמעלה עוד יותר.

מאחר ועיתותינו בידינו החלטנו לא לקחת מונית במחיר גבוה (1200-1300 רופי לפני התמקחות), אלא להתמסר לחוויה של עלייה לסרנגקוט בתחבורה ציבורית.

מה שאמר לקחת אוטובוס מקומי עד לצומת אחת (80 רופי) ואז להידחס במיניוואן עם עוד כעשרים ומשהו אנשים (80 רופי בסה"כ) עד לתחנת האוטובוס המקומית. זו הייתה חווייה מפוקפקת ביותר, מזל שזו הייתה נסיעה של פחות מעשר דקות. ואז עלינו על אוטובוס של ממש שעלה במעלה ההר עד לסרנגקוט התחתונה (160 רופי לכולנו). משם ההמשך הוא כבר ברגל, במעלה ההר. טיפוס תלול במדרגות של כעשר דקות. בדרך עצרנו לצ'אי ועוגיות וצפינו במצנחים, נראה מגניב לאללה!

מראה מהמם של עשרות מצנחים צבעוניים מעל האגם של פוקרה

מחכים לצ'אי ולעוגיות עם משחק קלפים כמובן

למעלה גילינו כפר רפאים של ממש. אין שם כמעט אדם לרפואה מעבר למוכרים בחנויות ובדוכנים.

מראה קצת עצוב.... או שזו העונה, או שבאמת כולם מגיעים רק בזריחה, כי זה מה שכתוב בכל הספרים והאתרים. חבל.

חנינו שם כמה שעות לארוחת צהריים, שיחה עם המקומיים, איילה התחברה לתינוק כמובן, פגשנו אומן מקומי שמכין דמויות של חרקים מעץ. המפגש איתו היה מאד מעניין ואפשר היה ממש להרגיש את היצירתיות שיש בו, את החיבור שלו לחומרי הגלם וליצירה שלו. הוא הסביר לנו על כל חרק איך הכין אותו, הראה לנו איך הם מתפרקים ובסוף היינו חייבים לקנות משהו- גמל שלמה- והוא עטף וארז אותו בכזו עדינות, של מישהו שמחובר חזק ליצירה שלו, שאכפת לו מכל דמות ודמות. מפגש מרגש ממש!

זה הגמל שלמה שלנו!

תכננו לרדת ברגל לפוקרה, אולם ענני הגשם הצטברו להם ובצער רב (כי זו נראית אחלה הליכה) תפסנו את האוטובוס/ ג'יפ האחרון- כנראה- עד למטה (160 רופי) לתחנת האוטובוס ומשם עוד מונית אחת לגסט האוס.

מחר בטוח נוסעים לבגנס!