‏הצגת רשומות עם תוויות changunarayan. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות changunarayan. הצג את כל הרשומות

4/02/2015

התבוננות על חיי הנשים בכפר

הכל חשוף ופתוח פה בכפר, אין כמעט הסתרות.
כולם מתרחצים ביחד, מכבסים ביחד, יודעים מה כל אחד עושה, מי נמצא ומי איננו.
יש כמה ברזים שכונתיים אליהם נאספים בכל שעה משעות היום כל אנשי השכונה. מי לרחצה, מי לחפיפה, מי לכבס בגדים, מי למלא מים.
אין הפרדות בין גברים ונשים ולא אחת ראינו גברים ונשים מתרחצים אלה לצד אלה.
לנשים יש מעין בגד רחצה, שהוא בעצם לונגי כזה. הן לובשות אותו ומתרחצות איתו מבפנים ומבחוץ. לפעמים אישה אחת תשפשף את גבה של חברתה.
לפעמים גברים ירחצו ממש ליד ותהיה שיחה ערה תו"כ ביניהם, וגם עם העוברים והשבים שבדיוק חולפים שם.
אין בושה, אין הסתרה, אין הפרדה.
משחרר לראות את זה [לא שאנחנו מתיימרים לדעת מה קורה מתחת לפני השטח כמובן...]

קצת קשה לראות, לא היה נעים לי לצלם ממש...
דיי במרכז יש את הברז הכי מרוחק מאיתנו, בו כרגע יש 2 נשים
האחת מתרחצת והשנייה מכבסת
מימין יש ברז ריק כרגע, מחזה דיי נדיר
--------------------------------------------------


העליתי באחת הקבוצות בפייסבוק את הפוסט הבא:

אם המשפחה אצלה אנחנו מתארחים פה בנפאל הייתה אמורה ליסוע הבוקר עם חלק מבני ביתה וכפרה למעין עלייה לרגל למקדש מרוחק.
אחרי שהתעוררנו ואכלנו ארוחת בוקר פתאום ראיתי אותה בבית.
נמלאתי פליאה ושאלתי אותה מה היא עושה פה. היא ענתה לי בפשטות שהיא מדממת ובגלל זה לא נסעה.
במשך 3 ימים אסור לה להתקרב למקומות פולחן דתיים, לבשל או להביא מים.
מותר לכבס ולעבוד בשדה.
סוג של מנוחה?
והגדולה שלי שואלת 'איך היא לא מתביישת לספר את זה?'
מקסים בעיניי שזה כל כך שגור ופשוט פה.
כמו שמכבסים או מתרחצים מול כולם בברזים השכונתיים, כך גם כולם יודעים מי מדממת ומתי.
אין מה להסתיר

הפוסט גרר דיון שהתפתח למקומות פחות נעימים בעיניי. מקומות של שיפוטיות ושימת תוויות על הנשים ה"מסכנות" ה"מודרות" שרצונן לא נלקח בחשבון.
ממש התבאסתי, כי הרגשתי איך בקלות גדולה כזו אנחנו מתייגים, שמים תוויות,מחליטים מה 'מתקדם' ו'נאור' ומה 'לא מפותח'.

כתבתי עוד:

אני אהבתי את החיבור הפשוט ליומיום, את זה שזה גלוי ומדובר ללא בושה או הסתרה, את הקבלה הפשוטה הזו של  force major (נראה לי שהיא דיי רצתה ליסוע ועם זאת הבינה שזה לא מתאים ושחררה).
אגב, היא בהחלט הייתה יותר במנוחה, כמעט לא עשתה דבר לאורך היום, לעומת ימים רגילים הם היא מאד פעילה.
זו חברה בה עדיין לא מקדשים את האינדיבידואל לטוב ולרע. וכמו שאני חוויתי את זה היא עשתה מהר מאד את הסוויצ' ולא התעכבה בכלל על מה שהפסידה.
אני רואה את זה בהחלט כהזמנה לשינוי שגרת היומיום לכמה ימים, הכרה בזה שיש לאישה צורך בזה ופינוי מקום לאחרים להכנס לנעליה לכמה ימים. להחליף תפקידים, לשנות...
זו הפרשנות שלי לפחות.

--------------------------------------

ואז  התעוררנו בבוקר לקול קשקוש נשי, כמו זמזום כוורת כזה.
מייד יצאנו לבדוק במה מדובר וגילינו בחצר הבית בו אנחנו מתארחים את קבוצת הנשים הזו.
כ- 20 נשים. צעירות, מבוגרות, משכילות או לא, עם ילדים או בלי.
זוהי מועצת הכפר, הנפגשת אחת לכמה ימים ומחליטה את כל מה שקשור בענייני הכפר- אם בונים גרם מדרגות חדש, האם נוסעים באופן מרוכז לאיזה מקדש מרוחק ושוכרים אוטובוס ועוד.
הן אוספות כספים, מנהלות רישומים ומחליטות פה ה-כ-ל!
הגברים לא מעורבים בהחלטות ובדיונים האלה בכלל.

פשוט הייתי חייבת לציין את זה בעקבות הפוסט הקודם אותו העליתי שנהיה בו מעין קונצנזוס כזה על ה'נשים הנפאליות המוחלשות והמודרות' יעני 'אנחנו המתקדמות והנאורות, והן המסכנות שנשארו כל כך הרבה שנים מאחור'.

אני מרגישה שחסרות לנו קצת ענווה ופרופורציות וגם התבוננות מעמיקה באמת על חיים של אחרים, לפני שחורצים דין ושמים תוויות





----------------------------------------------------


בבית ממול יש אמא מאד פעילה.
כל היום היא עסוקה, לא בקצב תזזיתי- מערבי, אולם בהחלט נעה בין דבר לדבר.
יש את הפרה שצריך להאכיל ולקשור בכל פעם לאזור אחר, לפעמים להעלות למעלה לאחו ובטח גם לחלוב (אם כי את זה אינני רואה, זה נעשה בטח בצריף שלה).
יש לה פעוט חמוד שמסתובב אחריה לכל מקום. הוא עוד בגיל בו אינו מתרחק ממנה הרבה, בדומה לטלאים הקטנים הנשרכים אחרי אמהותיהם פה בכפר.
אני נהנית לראות אותה מסתובבת ואותו מתרוצץ אחריה, מרים ענפים, מתעסק בשטויות, כמעט נופל לתהום לפעמים. והיא סופר פעילה ועם זאת ערנית לחלוטין למעשיו ומגיעה "להציל" אותו מפעם לפעם, או חולצת שד ומניקה בלי בעיה ככה בחוץ (כשלפעמים השד נשאר קצת חשוף כשהוא יורד רגע להתעסק במשהו ואז חוזר אליה), רוחצת אותו, או עושה לו מסג' (המנהג פה הוא לעשות מסג' פעם ביום לקטנים עד גיל שנתיים- שלוש), יושבת לשוחח עם שכנה/ חברה/ בת משפחה.
הכל עם חיוך, בנינוחות ובשלווה

הבקתה משמאל היא הבית של הפרה שבדיוק נכנסה פנימה



מחר כבר עוזבים, קצת חבל...
נתגעגע

3/31/2015

changunarayan - או- החיים לא קלים בכפר

כבר כמעט שבוע שאנחנו בצ'אנגו.
כל יום יותר נעים מקודמו.
הימים נפתחים בעצלתיים עם יקיצה טבעית שהולכת ומקדימה מיום ליום- סימן שאנחנו מתחילים להסתנכרן עם הזמנים המקומיים.
לארוחת בוקר אוכלים ביצה עם צ'אפאטי או לחם, שותים תה ולפעמים טובלים עוגיות.
מדיי פעם אנחנו מוסיפים כמה ירקות או פירות שקונים בכפר.

בהמשך היום אנחנו בסביבת הבית, או עוזרים בשגרת בני הבית, או עושים כביסה וממלאים דליים של מים למיכל המים מהברזים השכונתיים, או לומדים- משחקים וכו', או מטיילים בכפר או בסביבתו.
באחד הימים עשו לנו סדנא להכנת מומו- מעין כיסונים מקומיים, טיבטיים במקור.
אפשר לראות עוד בפוסט הזה (מהבלוג הרדום שלי...).
היה כיף!!! וטעים לאללה

בצהריים המוקדמים יש ארוחת צהריים- דהאל באט.
זו המנה הנפאלית המסורתית שנאכלת פעם או פעמיים ביום.
מדובר על הר של אורז, עם מרק/ תבשיל עדשים ביחד עם תבשיל אחד או שניים של ירקות ולפעמים גם חמוצים ביתיים.
הארוחה של הצהריים לפעמים דלה יותר מזו של הערב, שבה משקיעים יותר. כנראה פשוט כי יש יותר זמן וגם כי לארוחת הערב בד"כ מצטרפים כל דרי הבית שבצהריים לפעמים אינם נמצאים בסביבה (עובדים, לומדים, בסידורים).
בערב, כאמור, יש ארוחה נוספת.
את שתי הארוחות האלה אוכלים בד"כ במטבח המשפחתי, שנמצא במבנה נפרד, מאחורי הבית.
לפעמים מגישים גם תבשילים עם עוף או עם כבש. המשפחה "שלנו" שייכת לקאסטת הצ'אטרי (המקבילה לקשאסטריה ההודית) עליה נאסר להכניס הבייתה, לבשל או לאכול בשר בקר או חזיר. עוף וכבש מותר להם, אולם מאחר והם אינם זולים, הם נאכלים מדיי פעם, בעיקר בחגים וארועים מיוחדים.

לבעלי הבית שלנו (דורבה ומינוקה) יש שלושה ילדים.
הצעירה (21) חיה בבית ולומדת עבודה סוציאלית באוניברסיטה בקטמנדו.
היא חוזרת מדיי ערב.
האמצעי (23 נדמה לי...) עובד בקזינו היחיד בקטמנדו (היו עוד כמה אולם הם נסגרו כנראה) וחוזר כמעט בכל ערב לישון בכפר, בד"כ במסעדה של המשפחה והוא קוסם הטלפונים שלנו. בכל פעם שהייתה לנו בעיה עם הסים המקומי נתנו לו להסתכל והוא- מבלי לעשות יותר מדיי- גרם להכל לעבוד כמו שצריך.
הבכורה (26/7) חיה עם בעלה ובתה (11 חודש) בכפר סמוך ומגיעה לפה אחת ליומיים שלושה.
כולם, כמובן, מכרכרים סביב הקטנה, כולל השכנים.
היינו עדים ללמידתה לעשות "נמסטה" ו"ביי ביי" והילדים ממש נהנים לשחק איתה, ביחד עם כל שאר בני הבית.
חוץ מהם חיים פה גם אחותו של דורבה ובנה בן העשר רוהאן




באחד הימים נסענו לביקור בכפר סמוך.
ירדנו מההר עד לכביש, תפסנו אוטובוס לנסיעה של כעשר דקות והלכנו לשוטט בכפר נחמד, עם כמה מקדשים, ככר מרכזית ורחובות קטנים ונחמדים

מתחילים לרדת מההר



מגיעים ל sankhu


קונים לבנות צמידים
פול מתייבש ברחובות

הפסקת צ'אי ומתוקים ומלוחים


מכין פאקורות

סתם שביל צדדי









פתאום הגיעה מחלקה של חיילים עם מגוון כלי נשק ואפילו 2 נשים
בחזור ארז התעייף קצת ודוד אלתר לו מנשא מתיק הגב שלנו



ביום אחר עלינו למקדש הכפר שלנו, שהוא כפי הנראה המקדש העתיק ביותר בנפאל.
מקום שקט ושלו, שאמנם זוכה לביקורי תיירים, אולם לא ברמה של המקדשים המפורסמים של עמק קטמנדו.
חזרנו הבייתה דרך השדות עם כלב מקומי שהראה לנו את הדרך

יוגורט מתקתק מקומי


איילה מתחברת לאומנית מנדלות מקומית












להקה מנגנת ונשים רוקדות ברחבת המקדש


קטמנדו פרושה בפנינו
מזג האוויר ברובו מעונן, עם ימים חמים יותר וחורפיים יותר.
היה יום אחד בו ירד גשם ממש מהבוקר, במקרים אחרים ירד רק אחה"צ או בלילה.
ביום הקר והגשום בירכנו על שקית חוברות הלימודים והיצירה שאנחנו סוחבים איתנו, ועל החשמל שנשאר ליותר שעות מהמתוכנן, כנראה בגלל הגשם באמת...

הכנסנו את כל הנעליים כדי שלא יירטבו בגשם
יש לנו ימבה, אה?

מתעסקים בחדר

קבלנו תה חם לחדר בשיא הגשם

החלטנו ללכת לישון כולנו מכורבלים ביחד כדי לשמור על חום גוף
בדרך כלל ישנים בשני חדרים

3/25/2015

מגיעים לנפאל!!!

איזו התרגשוווות!!!
כבר כמעט 20 שנה שנפאל נוכחת בחלומות ובזכרונות שלי.
זה היה חלום שהרגיש לי לא ריאלי לחלום בכלל, עם ילדים... ובכל זאת הגיע גם הזמן לבקר פה שוב.

לקחנו טיסה שעוצרת בבומביי לכמה שעות (ככה זה כשמנסים להוזיל עלויות הכי שאפשר). ללילה בעצם.
הצטיידנו מראש עם 2 שקי השינה שלנו, סדינים, לונגים ושמיכה שעוד נשארה לנו מהקרוואן (הרוב היה מאוחסן בבנגקוק בזמן שהיינו בויאטנם ובקמבודיה) בתיק שעלה איתנו למטוס.
מצאנו ספוט מתאים באזור של שער העלייה לטיסה הבאה שלנו (שאח"כ הסתבר שהשתנה לשער אחר, לא נורא) ופרשנו הכל.
הנחנו את עצמנו, בעצם את רובנו... ושכבנו לישון.
הילדים נרדמו ממש מהר, דוד דיי ניקר על המושב וגם מרח אותנו נגד יתושים באמצע הלילה. היה צריך. באמצע הדרך התחלפתי איתו


קצת חשוך, אני יודעת...

ארז מטפס על איילה מתוך שינה


כשהגיע הזמן אספנו הכל, קיפלנו שוב והמשכנו לטיסה הבאה.
לקראת ההגעה לנפאל הטייס אמר שאפשר לראות את האברסט, ואכן כך היה- מבצבץ לו גבוה מעל העננים.
מראה מהמם!

נחתנו, מילאנו טפסים, עשינו ויזה במקום (לילדים עד גיל 10 זה בחינם. אם מתכוונים להאריך, כדאי לבקש מראש שיתנו להם 90 יום),  הוצאנו כסף חדש והזמנו מונית שתיקח אותנו ליעדנו הבא.

מראש רצינו לא להכנס לקטמנדו בהתחלה, אלא להיות במקום שלא מרוחק ממנה, אולם שקט ורגוע יותר.
עד כמה שאני זוכרת- וגם הרבה סיפרו לנו- קטמנדו מאד עמוסה וצפופה. גם המחירים בה יקרים יותר.
ממילא נהיה בה בליל הסדר ואח"כ כשסבתא חנה תגיע, כמה ימים לאחר מכן. אין סיבה אמיתית להיות בה גם עכשיו.

חיפשנו מקומות אחרים. דרך המלצות של משפחות אחרות, מטיילים ובאתרי אינטרנט.
בסוף דרך האתר של helpx (שאנחנו מאד ממליצים עליו באופן כללי) מצאנו את dhurba שגר בכפר changunarayan. הוא מחפש אנשים שיבואו לעזור קצת בגינה ובמסעדה שלו, ללמד קצת אנגלית וכו'.
התחושה שעלתה מהמיילים שלנו הייתה מאד נעימה, אולם באמת שלא ידענו למה לצפות בכלל.

הדרך אל הכפר הייתה מהממת. מרגע שעזבנו את הכביש הראשי עלינו לכיוון בהקטפור (עיר מקדשים ידועה בעמק קטמנדו) והמשכנו אחריה. הכל הפך כפרי יותר, מתפתל קצת יותר (לא יותר מדיי למזלנו) ומלא יותר בשדות ובירוק.
כולם דיי נשפכו במונית, אחרי הלילה שעבר עלינו, ואני נותרתי להתבונן במראות האלה לבדי.
אוי, חלום שמתגשם!!!

בכניסה לכפר חיכה לנו דורבה (הנהג התקשר אליו מהדרך), נכנס למונית והוביל את הנהג במורד דרך לא דרך בכפר (בשבילם זה רגיל, כן? לנו זה היה נראה וואהו כזה!!!).
הגענו לבית שלו, הבית הירוק ועלינו לחדר להתמקם.
ישבנו להכיר,לסכם עלויות, להבין איך הולכים פה הדברים.
היה לו חשוב מאד שנדע שהוא רוצה שנרגיש בבית






הסידור הוא שאנחנו עוזרים במה שמתאים לנו, מתי שמתאים לנו ומשלמים "תרומה" של 6$ לאדם ליום (לא כולל ארז). זה כולל 3 ארוחות ביום ותה מלא פעמים ביום.
לדעתי זו הדרך שמצאו המקומיים פה כדי לארח תיירים מבלי שזה יהיה גסט האוס ולכן זו "תרומה". הם כן רושמים קבלות והכל.
כמובן שבמקומות אחרים בעולם helpx עובד כך שבתמורה לעבודה מקבלים לינה ואוכל, אולם ברור לי שהתנאים הפשוטים שישנם פה מצריכים משהו אחר. מה עוד שברור שעם ילדים לא באמת נעבוד הרבה.
זו בעיקר הזדמנות עבורנו להתקרב למקומיים ככל שניתן, לחוות את החיים שלהם, להרגיש איך דברים כמו מים זורמים וחשמל כל היום אינם דברים מובנים מאליהם (כך יום מקבלים סמס עם השעות בהן יהיה חשמל. זה דיי קבוע, אם כי עשוי להשתנות לפעמים. למשל, אתמול והיום בערב הגיע החשמל מוקדם יותר. כנראה בגלל הגשם, כך משערים), לאכול איתם וכמוהם - במטבח החשוך- ועוד.

הילדים הרגישו מיד בנוח, עם המשפחה והמקום. יש כלב חמוד שקשור בכניסה לבית (נראה לי כי אחרת הוא ישתולל פה בטירוף. קצת כמו ארז...) שהם משחקים איתו. בן אחותו של דורבה גר פה גם, הוא בן 10 וחמוד אמיתי. אתמול הם כבר שיחקו קלאס איתו ועם הבת של השכנים


צ'אי ראשון בהרים


בבוקר קמנו קצת מאוחר ויצא שאכלנו ארוחת בוקר (ביצה וצ'פאטי) דיי קרוב לארוחת הצהריים (דהאל בהאט, איך לא...).
לא נורא. פשוט וטעים!

בהמשך היום עלינו לשדה המשפחתי ועבדנו בו כמה שעות ביחד עם עוד 3 צרפתים ואמריקאי שגם נמצאים פה.
היה ממש כיף!
עובדים ממש באיזי, עם עצירות למנוחה, קשקושים, שתייה. אין לחץ של הספק ומהירות. אם כי אני משערת שבגלל שהיינו לא מעט אנשים הספקנו דיי הרבה. באיזשהו שלב מנוקה (אשתו של דורבה) עצרה אותנו ואמרה שהיום נעשה רק עד לקו מסויים.
זה עורר אצלי הרבה מחשבות על "יעילות" ו"הספק" בהקשר התרבותי (משהו שמתעסקים בו לא מעט בתזונה הפליאוליטית)


הולכים להפוך את האדמה, להכין אותה לשתילת ירקות חדשים








ארז משתלט על כל הבורות שאיילה חופרת

גזמנו את החרדלים היבשים, מכינים מהם שמן לבישול ובעיקר למסג'



אחה"צ אומני ואני עשינו כמו המקומיות

הגיעה הדידי החמודה הזו מימין
כל השכנים הגיעו להסתכל

רגע אחרי 

עם השכנות


התהליך פה שונה ולוקח אולי 3 שבועות עד שנוכל לשים עגיל של ממש. סבבה, נחכה


מתפננים על הדשא


רפאל ואן הצרפתייה שומעים ביחד ב MP3 שלו

אנחנו ממש נהנים, וזו רק ההתחלה... [מחר אמרו לנו שמתכוונים להכין מומו'ס ביחד. קול!!!]
מתכוונים להשאר פה כעשרה ימים ואז נרד לליל הסדר בקטמנדו