2/17/2015

בדרך לקמבודיה עוצרים ב ha tien

הדרך לגבול אמורה לקחת 6-7 שעות.
בשני שלבים, כי אין אוטובוס ישיר.
בתחילה לקחנו אוטובוס ל rach gia ומשם כולם אמרו לנו שיהיה אוטובוס אחר ל ha tien העיר הכי קרובה לגבול קמבודיה.
החלטנו ששם נעצור ללילה כדי לא להגזים בנסיעות. בכל זאת, ילדים וזה...

בויאטנם לכל יעד נסיעה יש תחנה מרכזית אחרת.שלא בהכרח קרובה לאחרת.
לא תמיד ברור העניין הזה...
מצד שני, החברות המסודרות מספקות גם שירות של shuttle מתחנה לתחנה.
כך שכשהגענו ל rach gia (אחרי 3.5 שעות נסיעה) מיהרו להעלות אותנו למיניבוס שיקח אותנו לתחנה השנייה, ללא עלות.
חשבנו שזו תהיה נסיעה של כמה דקות ומצאנו עצמנו נוסעים אולי 20 דקות בתוך העיר, אולי אפילו יותר.
עיר גדולה...

בסוף הגענו ומייד קפצו עלינו "דורשי שלומנו" שהראו לנו איפה המיניבוס למחוז חפצנו.
בדיעבד מסתבר שיש שם כל מיני חברות שנוסעות לאותו המקום.
מה זה משנה? לפנינו היו עוד כשעתיים נסיעה. הפעם במיניבוס קטן יותר שהלכו ודחסו בו עוד אנשים. אולם כל עוד היו לנו מקומות ישיבה- מה זה משנה,אה?

התחלנו ליסוע , נסיעה לא מהירה מדיי ודיי קופצנית (כי אלה הכבישים בויאטנם) וחלפנו על פני עיירות שונות שבכולן אנשים עובדים, חיים, מוכרים בשוק, משחקים עם ילדים, עובדים בשדות, חיות, ילדים...
אני נצמדתי לחלון ושתיתי את כל המראות האלה בשקיקה, נהנית מכל רגע.
נסענו לגדתו של נהר כשכל כמה זמן יצא ממנו עוד יובל ועוד יובל, כנראה בדרך אל הים. כמה יפה ושליו המראה הזה של תעלות, נחלים, נהרות ומים, מים, מים...
רק תנו לי לעבור ככה דרך ואני מאושרת. לא אכפת לי שהתנאים לא משו משו, רק עצם הנסיעה והתנועה עושים לי טוב בנשמה. אני יכולה ליסוע ככה במשך שעות.

בדרך התיישב במעבר (כי לא היה מקום) אב עם בתו הפעוטה שלטשה עיניים בארז כאילו הוא חייזר (טוב, הוא באמת סוג של...). הם חלקו איתו מעין מאפה בננה מטוגנת (יאמי!) בצורה כזו פשוטה וטבעית, כאילו זה משהו שאנחנו עושים כל הזמן. בהמשך אנחנו נתנו להם מפית לניגוב. איכשהו עם ילדים הכל פשוט יותר בתקשורת עם המקומיים, התקשורת קופצת מדרגה וזורמת במיידי.

הגענו ל ha tien לעת ערב ונסענו למלון שקראנו עליו המלצות (הפעם לא הזמנו מראש, האמנו שלא תהיה בעיית מקום ואכן היו אולי 3-4 חדרים תפוסים במלון יחסית גדול)

20$ לחדר עם מיטות מעולות!!
סופסוף


גם זו עיר על גדות נהר (בכ"ז דלתת המקונג או לא? נהרות בכל פינה פה), עם טיילת וחיי לילה לצידה. מסעדות, דוכנים, תיירים מקומיים וזרים.

עצרנו לאכול (איך לא?) והמשכנו לשוטט עוד קצת.
נכנסנו ל oasis bar כדי להתייעץ קצת על המעבר לקמבודיה. המנהל הוא אנגלי שחי בסביבה כבר הרבה שנים. הוא קישר אותנו למישהו שמסיע אנשים לקמבודיה. ה"חבילה" שלו כוללת הסעה לגבול ברכב אחד ואז החלפה לרכב אחר עם נהג קמבודי (אי אפשר להעביר רכבים מויאטנם לקמבודיה). כל התענוג הזה יעלה לנו 50$ שזה מחיר לא רחוק, כפי הנראה, מהמחיר שהיה עולה לנו אוטובוס התיירים (11$ לאדם, לא ברור אם קטנים גם משלמים או לא). החסרון של אוטובוסי התיירים הוא שלוקח המון זמן לחכות בגבול עד שכולם מחתימים את הדרכונים שלהם. עם הילדים זה עשוי להיות מאד מבאס לחכות כ"כ הרבה, כך שהעדפנו באמת לקחת את הרכב הפרטי.

ביום המחרת יצאנו לארוחת pho אחרונה שבה רפאל נזכר לטעום והחליט שהוא דווקא אוהב pho . לילד הזה יש תזמונים... 3 חודשים אכלנו פה pho והוא לא הסכים לגעת... טוב, 'מוטב מאוחר...' נכון?

כל הרטבים הנילווים לארוחה:
שום מוחמץ, ממרח צ'ילי מתקתק חמצמץ, צ'ילים קטנים וירוקים למיניהם


ארוע כזה שווה תמונה מקרוב
בשעה 10:00 הגיע הבחור, העמסנו את הציוד ונסענו לגבול שהוא ממש כמה דקות נסיעה מהעיר

מעבר הגבול הזה הזכיר לנו קצת את סיני...

את הצד הויאטנמי עברנו דיי מהר
הצד הקמבודי לקח קצת יותר זמן

עברנו כמה בוטק'ס עם פקידים שונים.
כולם היו מאד נחמדים. אם כי איטיים... טוב, אנחנו 6... באמת מזל שלא נסענו באוטובוס התיירים.
הכנו את עצמנו למחירים גבוהים יותר מהרשמיים, כי הם עושים את זה לפעמים.
הויזה עולה 30$, אולם הם נוטים לבקש 35$. הבחור האנגלי שהיה לפנינו בתור אכן שילם 35$. לא יודעים למה מאיתנו הם לקחו 30ִ$ לאדם, אולי כי ממילא הורדנו שם בוכטה...

יש גם בוטקה של פקיד "בריאות" אצלו ממלאים שאלון בריאותי והוא מבקש 1$ על כל אדם. ממנו הצלחנו להתחמק, כי ידענו מראש על הטריק הזה וסירבנו בנימוס לשלם. זה עבד!

ואז יש רק עוד בוטקה אחד, של ההחתמות.
שם היו מלא שוטרי גבול שישבו בחוץ ונדלקו על ארז וכיבדו אותנו בבקבוקי מים קרים. באמת היה חם!

סופסוף סיימנו את הכל, נכנסנו למכונית והתחלנו את הנסיעה הראשונה שלנו בקמבודיה



אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה