כבר היינו בסרט הזה.
נפרדנו מהמון מקומות שאהבנו בטיול הזה.
היינו בקופנגן, נהננו בטירוף.
ונפרדנו.
וחזרנו שוב.
ונהננו עוד יותר.
ומגיע הזמן להפרד- מחר....
והפעם זה אחרת. זה הרבה יותר קשה. לכולנו!
חזרנו למקום אהוב והתאהבנו עוד יותר.
הילדים התחברו עם חברים ובילו איתם המון (!!!)
וגמנחנו. בילינו עם חברים אהובים יקרים.
היינו עם הטבע המהמם של האי הזה, עם הנוף מהחלון של הים והשקיעות המטריפות שיש פה
נהננו להעביר זמן בבית שלנו, בלי לחצים וצרכים וכל מה שיש בחיי היומיום בארץ.
והגיע הזמן לעזוב. וזה ממש עצוב!
כבר כמה ימים אנחנו לא מאמינים שזה עומד להגיע, שזה באמת יקרה
'אולי נאריך' אומר מישהו כל כמה זמן
'אבל אי אפשר חבר'ה... יש לנו טיסה לסרי לנקה בעוד כמה ימים'
'אז אולי נבטל...'
'ואז מה נעשה? גם אם יאריכו לנו את הויזה זה יהיה במקסימום לחודש ושוב נשאר עם זמן בו צריך לצאת מפה... ומה לגבי הכסף של כרטיסי הטיסה?'
כבר הסתכלנו על זה מכל הכיוונים, באמת, אפילו הצלחנו לצמצמם את שהותנו בסרי לנקה לחודש, במקום לחודש וחצי כפי שתכננו בהתחלה, עם קנס קל על שינוי הכרטיסים. ניחא.
מעבר לזה לא נצליח. לא בגלגול הזה כנראה
אולי אנחנו גם כל כך עצובים גם כי הפרידה הזו מסמלת קצת את סוף הטיול שלנו...
אמנם יש עוד קצת יותר מחודש וחצי ובכ"ז כבר מתחילים לראות את הסוף. מתעסקים עם השכרת הבית, עם הרשמות לבתי הספר וגן, עם רשימות ציוד למובילים וכל מיני כאלה...
אז מפנטזים על איך נחזור לפה, ואיך היינו עוברים לגור פה לתקופה ארוכה, ואיך ואיך...
בינתיים זה לא מה שיקרה בעתיד הקרוב כנראה (מי יודע, נשאיר את זה פתוח, מה אכפת לנו...).
בצער רב נפרד מחר, ניסע לבנגקוק ונמשיך לסרי לנקה.
בטוח יהיה כיף בסרי לנקה ומי יודע מתי נשוב לקופנגן. נדבקנו בבאג קשות, כמו המון המון אחרים
נפרדנו מהמון מקומות שאהבנו בטיול הזה.
היינו בקופנגן, נהננו בטירוף.
ונפרדנו.
וחזרנו שוב.
ונהננו עוד יותר.
ומגיע הזמן להפרד- מחר....
והפעם זה אחרת. זה הרבה יותר קשה. לכולנו!
חזרנו למקום אהוב והתאהבנו עוד יותר.
הילדים התחברו עם חברים ובילו איתם המון (!!!)
 |
| איילה והבנות |
 |
| לא יאומן כמה מתוקים שני הקטנטנים האלה אנחנו נמסים מהם |
 |
| קלבת שבת אצל אפי ויונתן |
 |
| דוד הסעות על הס(ט)אפ |
וגמנחנו. בילינו עם חברים אהובים יקרים.
היינו עם הטבע המהמם של האי הזה, עם הנוף מהחלון של הים והשקיעות המטריפות שיש פה
נהננו להעביר זמן בבית שלנו, בלי לחצים וצרכים וכל מה שיש בחיי היומיום בארץ.
והגיע הזמן לעזוב. וזה ממש עצוב!
כבר כמה ימים אנחנו לא מאמינים שזה עומד להגיע, שזה באמת יקרה
'אולי נאריך' אומר מישהו כל כמה זמן
'אבל אי אפשר חבר'ה... יש לנו טיסה לסרי לנקה בעוד כמה ימים'
'אז אולי נבטל...'
'ואז מה נעשה? גם אם יאריכו לנו את הויזה זה יהיה במקסימום לחודש ושוב נשאר עם זמן בו צריך לצאת מפה... ומה לגבי הכסף של כרטיסי הטיסה?'
כבר הסתכלנו על זה מכל הכיוונים, באמת, אפילו הצלחנו לצמצמם את שהותנו בסרי לנקה לחודש, במקום לחודש וחצי כפי שתכננו בהתחלה, עם קנס קל על שינוי הכרטיסים. ניחא.
מעבר לזה לא נצליח. לא בגלגול הזה כנראה
אולי אנחנו גם כל כך עצובים גם כי הפרידה הזו מסמלת קצת את סוף הטיול שלנו...
אמנם יש עוד קצת יותר מחודש וחצי ובכ"ז כבר מתחילים לראות את הסוף. מתעסקים עם השכרת הבית, עם הרשמות לבתי הספר וגן, עם רשימות ציוד למובילים וכל מיני כאלה...
אז מפנטזים על איך נחזור לפה, ואיך היינו עוברים לגור פה לתקופה ארוכה, ואיך ואיך...
בינתיים זה לא מה שיקרה בעתיד הקרוב כנראה (מי יודע, נשאיר את זה פתוח, מה אכפת לנו...).
בצער רב נפרד מחר, ניסע לבנגקוק ונמשיך לסרי לנקה.
בטוח יהיה כיף בסרי לנקה ומי יודע מתי נשוב לקופנגן. נדבקנו בבאג קשות, כמו המון המון אחרים
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה