תם ונשלם?
או תם ולא נשלם?
ואולי רק התחיל בעצם?
אולי נפתח התיאבון ונעלמו הפחדים?
אולי נפתחים אופקים חדשים, כיוונים חדשים, חיבורים חדשים?
מה שבטוח הוא שחזרנו לישראל.
סיימנו את הפרק הזה של הנדודים ושל המסע.
משפחה אחת. שישה אנשים. גדולים יותר בשנה אחת ממה שהיינו לפני שיצאנו למסע
וכאילו דבר לא השתנה, רואים איך בקלות אנחנו חוזרים למפגשים, לשיחות, לאינטונציות, למגננות.
יש הכל מהכל.
לקח לי קצת זמן לסכם, להושיב את עצמי ולכתוב.
פעם היה קשה להפריד אותי מהבלוג הזה, מהכתיבה בו...
עכשיו זה כמו נהפך למטלה.
למה?
כי מבאס אותי לסכם... לשים נקודה... לחשוב בדיעבד וקדימה, לנתח...
וזה לא שאני לא עושה את זה בראש מדיי פעם, אולם החיים פה כל כך אינטנסיביים, במיוחד עם מעבר הבית למדרשת בן גוריון שבשדה בוקר,ביתנו החדש. יש המון מה לעשות ואולי זה לטובה.... ככה יש פחות זמן להתעסק במה היה ואיך עובר וכל זה. ורק תו"כ פריקת הארגזים ומילוי הארונות, המדפים, חדר הארונות (המהמם שדוד ואחי בנו פה, אגב) אני מתחילה להרגיש איך הכל שוב סוגר עליי, מכנס אותי, נכניס אותי לתלם...
ויש בי חלק שלא רוצה, שמתמרד, שחושב 'מה אם...', שנכנס לדכאון
ויש בי חלק שמבין שזה מה שנכון עכשיו, ברגע הנוכחי, בתקופה הזו, עבור המכלול שאנחנו כמשפחה.
רק לעכשיו. אולי בהמשך דברים ייראו אחרת.
כי יש פה מה לבנות, להקים, לאן להתרשת, מה לפתח. יש.
ועדיין הלב עוד קורא "לשם...."
אז פוסט סיכום. פרידה. וכל זה.
היינו כך וכך- נו, קראתם, נכון?- עשינו, ראינו.
וחזרנו- כבר לא כדי לספר, כי היום מספרים הכל באונליין...
הייתה שנה נפלאה, מעצימה, מחברת, חזקה, מפתחת, פותחת
והיו גם המון קטעים שלא, אל תטעו, אם כי גם הם חלק מ...
מניחה שגם השנה הנוכחית תהיה כזו, בהיבטים אחרים פשוט.
היום אומני אמרה לי 'מה זה משנה איך קוראים לזה? עכשיו קוראים לזה "בית" ו"מדרשה" ולא "טיול"'
יש בזה משהו, לא מכחישה.
אולי זו ההיצמדות שלי לקונספט, שהרי מסעות יש בכל מקום ואין ספק שבחרנו לנו מקום משובח לצאת בו למסע.
אנחנו מרגישים שנחתנו לגמרי במקום הנכון, שהבחירה מרחוק הייתה לעניין.
מקווים שכך זה ימשיך להרגיש!
או תם ולא נשלם?
ואולי רק התחיל בעצם?
אולי נפתח התיאבון ונעלמו הפחדים?
אולי נפתחים אופקים חדשים, כיוונים חדשים, חיבורים חדשים?
מה שבטוח הוא שחזרנו לישראל.
סיימנו את הפרק הזה של הנדודים ושל המסע.
משפחה אחת. שישה אנשים. גדולים יותר בשנה אחת ממה שהיינו לפני שיצאנו למסע
וכאילו דבר לא השתנה, רואים איך בקלות אנחנו חוזרים למפגשים, לשיחות, לאינטונציות, למגננות.
יש הכל מהכל.
לקח לי קצת זמן לסכם, להושיב את עצמי ולכתוב.
פעם היה קשה להפריד אותי מהבלוג הזה, מהכתיבה בו...
עכשיו זה כמו נהפך למטלה.
למה?
כי מבאס אותי לסכם... לשים נקודה... לחשוב בדיעבד וקדימה, לנתח...
וזה לא שאני לא עושה את זה בראש מדיי פעם, אולם החיים פה כל כך אינטנסיביים, במיוחד עם מעבר הבית למדרשת בן גוריון שבשדה בוקר,ביתנו החדש. יש המון מה לעשות ואולי זה לטובה.... ככה יש פחות זמן להתעסק במה היה ואיך עובר וכל זה. ורק תו"כ פריקת הארגזים ומילוי הארונות, המדפים, חדר הארונות (המהמם שדוד ואחי בנו פה, אגב) אני מתחילה להרגיש איך הכל שוב סוגר עליי, מכנס אותי, נכניס אותי לתלם...
ויש בי חלק שלא רוצה, שמתמרד, שחושב 'מה אם...', שנכנס לדכאון
ויש בי חלק שמבין שזה מה שנכון עכשיו, ברגע הנוכחי, בתקופה הזו, עבור המכלול שאנחנו כמשפחה.
רק לעכשיו. אולי בהמשך דברים ייראו אחרת.
כי יש פה מה לבנות, להקים, לאן להתרשת, מה לפתח. יש.
ועדיין הלב עוד קורא "לשם...."
אז פוסט סיכום. פרידה. וכל זה.
היינו כך וכך- נו, קראתם, נכון?- עשינו, ראינו.
וחזרנו- כבר לא כדי לספר, כי היום מספרים הכל באונליין...
הייתה שנה נפלאה, מעצימה, מחברת, חזקה, מפתחת, פותחת
והיו גם המון קטעים שלא, אל תטעו, אם כי גם הם חלק מ...
מניחה שגם השנה הנוכחית תהיה כזו, בהיבטים אחרים פשוט.
היום אומני אמרה לי 'מה זה משנה איך קוראים לזה? עכשיו קוראים לזה "בית" ו"מדרשה" ולא "טיול"'
יש בזה משהו, לא מכחישה.
אולי זו ההיצמדות שלי לקונספט, שהרי מסעות יש בכל מקום ואין ספק שבחרנו לנו מקום משובח לצאת בו למסע.
אנחנו מרגישים שנחתנו לגמרי במקום הנכון, שהבחירה מרחוק הייתה לעניין.
מקווים שכך זה ימשיך להרגיש!
