3/17/2015

back to thailand, 'back to life'...

נגמרה לה הויזה בקמבודיה והגיע הזמן לשוב לתאילנד


ברצינות, חזרה לתאילנד תמיד הרגישה לנו קצת כמו חזרה הבייתה.
תאילנד מסודרת, מאורגנת, נקייה (!!!).

רגע, לפני המנוחה והנחלה היה גם המעבר עצמו...
[קבלו כמה סיפורי תלאות, מה אכפת לכם?]

קמנו בבוקר בזמן, ירדנו לארוחת בוקר במלון בסיאם ריפ, חיכינו לוואן (7$ לאדם, ארז ישב עלינו, אז לא הזמנו כרטיס עבורו) ואז הוא הגיע.
נדחקנו פנימה, עם כל התיקים והבנו ששוב דחסו אותנו קצת כמו סרדינים. לפחות היה מיזוג...

אחרי אי אילו סיבובים בעיר יצאנו לכיוון הגבול הידוע לשימצה- מהצד השני למזלנו. 
הדרכים בקמבודיה אינן דרכים, אולם לנהגים זה לא ממש משנה. הם ממשיכים ליסוע מהר מדיי, לחתוך מהר למעקף, או סתם ליסוע נגד כיוון התנועה.
מזל איילה עברה לשבת ליד החלון הפתוח, אחרת הייתה לנו עוד נסיעת קיא.
ארז קצת איתגר את הנוסע שישב ליד דוד....
אולם בסיכומו של דבר 3 שעות הנסיעה לגבול עברו דיי בסדר.

הגענו לגבול ועשינו טעות קלה לדעתי- לא לקחנו עזרה בסחיבה.
יש שם עגלות עם פורטרים כאלה שמציעים לעזור בסחיבת התיקים עבור 5$ נדמה לי (לא התעמקתי, כי לא לקחנו...).
זה היה ממש יכול לעזור לנו כי מדובר שם במרחקים.

בהתחלה עומדים בתור בצד הקמבודי. בחוץ, בחום. לפחות בצל.
תור ארוך.
נו, טוב, גם זה נגמר.

ואז הולכים כמה דקות טובות לצד התאילנדי (שם העגלה ההיא הייתה ממש יכולה לעזור לנו).
ואז כשמגיעים לבניין של המעבר התאילנדי מגלים שהם התחכמו והכל קורה קומה אחת מעל האדמה.
כן, כן.... מדרגות... שצריך להעלות בהן את כל הציוד (מה פתאום שתהיה מעלית?).
אז עלינו.
והגענו לאולם עמוס בתיירים שמחכים בתורים ארוכים ביותר להחתמת הדרכון שלהם, כדי שיוכלו לעבור הלאה.
הרחנו סיוט מתקרב. כי ארז... ורפאל... ואיילה... ואומני... טוב, בעיקר השניים הראשונים- זה יהיה סיוט של ריצות וצרחות ורדיפות ונסיונות השתקה ומה לא.
ניסינו לברר בעדינות, בנעימות אם אפשר במקרה להתחשב בנו- לא הבינו מה אנחנו רוצים.
ניסינו לגשת לראשית התור (מדובר שאנשים שעומדים שם אולי שעתיים נראה לי) ולהתחנן להכנס לפניהם- לא עזר לנו בכלל.
או אז הגינו את התכנית הגאונית פשוט (!!!) של פשוט לשחרר אותם לחופשי. עם כל הרעש והצלצולים. פשוט ככה.
שיתמודדו.

תוך פחות מדקה - אני לא צוחקת!- קרא לנו הפקיד שקודם לא הבין מה ביקשנו ממנו ואחרי שקצת כעס עלינו שהדרכונים והטפסים לא היו מאורגנים, העביר אותנו ממש מהר שם וחסך לנו סיוט של שעתיים.
מסקנה: לפעמים חייבים להיות חצופים. אין ברירה!

יצאנו לצד התאילנדי. שתינו אייס קפה ושוקו ברד במחיר מופקע כדי להתקרקע ולהתאפס רגע ושמנו פעמינו אל המשאית שלקחה אותנו לתחנת האוטובוס בעיירה הסמוכה, ממנה יכולנו להזמין כרטיס למקום הבא אליו התכוונו ליסוע.

בגדול, שמנו פעמינו לאזור שמורת הטבע khao yai, אולם הבנו שאין אוטובוס ישיר עד לשם ונצטרך לקפץ ולדלג בכמה תחנות.
אז החלטנו לעשות תחנה אחת, לישון בדרך (איפושהו) ולהמשיך מחר (כבר נהיה מאוחר...).
תקשרנו עם גסט האוס אחד במייל, מהמקום אליו רצינו ליסוע ושם הדריכו אותנו בערך איך אפשר יהיה ליסוע, דרך ערים עלומות ולא מוכרות ממש לתיירים.

בתחנת האוטובוס נאמר לנו שיש ליסוע לעיר בשם prachanburi ומשם נוכל להמשיך הלאה.
אוקי, לקחנו.
עוד 3 שעות נסיעה ומשהו כמו 17$ לכולנו (על חלק מהילדים לא שילמנו ועל חלק חצי מחיר).

סופסוף מדינה נקייה, כבישים נוחים ורחבים בלי קפיצות.
תענוג!
נעים לחזור למקום כזה.

דוד עוד הספיק לרכוש סים מקומי רגע לפני שהמשאית ההיא לקחה אותנו לתחנת האוטובוס ואחרי מאמצים לפענח תאילנדית הצליח להפעיל אותו. רק שבטריה לא הייתה לנו בשפע.
בכל זאת הצלחתי לקרוא קצת על העיר הזו אליה נסענו, תוך כדי נסיעה וגיליתי שהיא נמצאת בכלל ליד הכניסה הדרומית והפחות מוכרת לפארק (בעוד אנחנו התכוונו להגיע לכניסה הצפונית, המוכרת יותר).
המשכתי לקרוא וגיליתי שיש שם כמה גסט האוסים וגם משם יוצאים סיורים לפארק.
המחשבות רצו מהר, הבטריה שלי עוד יותר.
הספקתי להתקשר לגסט האוס אחד שנראה נחמד וסביר במחיר ולוודא שיש להם חדרים פנויים עבורנו. האישה הסבירה לי איפה לרדת מהאוטובוס (קצת לפני העיר) אולם בדיוק עברנו שם וכבר היה מאוחר מדיי. אז בכ"ז נסענו עד לעיר וירדנו במרכז, או שבעצם בשוק המקומי.

ממש נחתנו שם בשוק שישר הדליק אותנו ביותר!!!
הוא היה הומה (כנראה כי גם היה יום א') ומלא בדוכני אוכל מעניינים ומגוונים.
ישר התיישבנו במסעדה קטנה ונחמדה בשוק, התקרקענו והתחלנו להסתובב.
הילדים אכלו במסעדונת ודוד, אומני ואני יצאנו לחקור את מטעמי השוק. לא הפסקנו להתלהב מהכל, לטעום ולנסות.

זו הייתה תאילנד שזכרתי מטיוליי במקומות הפחות מתויירים.
אנשים נחמדים, חייכניים, ששים לעזור ולתקשר.
שפע אוכל מקומי מגניב ואקשן



ניסינו להבין איך להגיע לגסט האוס ההוא. 
לא היו טוקטוקים, או מוניות.
בחור נחמד מהמסעדה שאל בשבילנו נהג וואן שרצה 300 בהאט (כ-10$). זה היה נשמע הרבה בשביל המרחק שהבנו שצריך ליסוע, אז אחרי שהטענו קצת את הטלפון במסעדה התקשרנו לגסט האוס ושאלנו אם היא תוכל לאסוף אותנו (קראנו שזה מקובל פה באזור, אז העזנו לשאול). תוך 10 דקות הגיעה הבחורה עם טנדר. קפצנו מאחור עם כל הציוד. הילדים היו מאושרים.

כך הגענו ל palm garden lodge המתוק ביותר.
לקחנו חדר משפחתי (1200 בהאט, כ 40$ ) עם 2 חדרי שינה (זוגית ו-2 מיטות יחיד), הול ומקלחת- שרותים.
בשבילנו זה ממש פינוק אחרי קמבודיה





עכשיו אפשר לנוח באמת

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה