8/09/2014

התיק שהלך לאיבוד

הייתה לדוד איזו בעיה בטלפון הנייד עם הסים המקומי והבנו שנכון יהיה לחזור לחנות בה רכשנו את הסימים הללו, כי הם היו במחירי רצפה ובכל מקום אחר זה היה יקר יותר.
ממילא ארז ישן הרבה אחה"צ, כך שלא צפוי לנו ערב מוקדם גם ככה, אז מה אכפת לנו על עוד טיול ברכבת, קנייה מהירה וחזרה הבייתה?



זה מה שארז אוהב לעשות בימים אלה ברכבות


קוף של ממש

חזרנו לאלכסנדרפלאץ. ערב חמים ונעים, יש בחוץ הרבה מופעי רחוב, מלא אנשים, נראה מעניין... אחרי שנסיים עם ענייני הסימים... את ארוחת הערב כנראה נאכל כבר שם, ביריד, חשבנו לעצמנו.
בדרך ניסינו להגיע לפרטי הדרכונים שלנו, כי שכחנו לקחת אותם איתנו (מה שהסתבר כמזל גדול בהמשך). שלחנו מייל לאבא של דוד ובסוף גם הצלחתי למצוא את זה אצלי במייל (יחי הטכנולוגיה הסלולרית המתקדמת).

נכנסנו לחנות, כבר ידענו בדיוק לאן לגשת, הכל היה מאד מהיר ויעיל. הילדים בינתיים הלכו לאזור המשקפות ואז לאוזניות.
קנינו, יצאנו ואיך שעברנו את הכביש בחוץ דוד שם לב שחסר לנו איזה תיק....
אוי לא!!!
אומני ואני רצו מהר לחנות לחפש אותו, כי זכרנו שאומני הייתה איתו לפני כן והיא בטח פשוט השאירה אותו איפשהו.
החנות בדיוק עמדה להיסגר (21 בערב), אנחנו רצות ומשוטטות בכל המקומות בהם היינו- משקפות, אוזניות, טלפונים ניידים, מכונית הרמקולים מהפעם הקודמת.... נאדה!!!
השארנו להם את המייל שלנו, כי הבנו שאין טעם לעכב אותם, הם כבר רוצים ללכת הבייתה. מאוחר. נבדוק איתם שוב מחר.
יצאנו והתחלנו לחשוב.....
איפה זכרנו בבירור שהתיק היה?
רגע, מה בכלל היה בו? (איזה מזל שלא לקחנו את הדרכונים בסוף!!!)
לאט לאט חלחלה בנו ההבנה שבתיק לא היו בסופו של דבר המון דברים חשובים, מלבד.... המצלמה של אומני (שלנו) והמפתח לדירה וכנראה שגם כתובת הדירה... אופס.
היה ממש מאוחר, כולם היו רעבים ואומני לקחה מאד קשה את אובדן התיק, כי הוא היה באחריותה.
הבנו שיהיה נכון לאכול ולעזור לה להירגע כמה שאפשר ושמחר ננסה לטפל בזה, כי באמת כבר מאוחר (היה אחרי 21).
וזה מה שעשינו. מצאנו דוכן ניוקי של זוג איטלקים חמודים, אכלנו עוד כל מיני דברים אחרים, ראינו כמה מופעי רחוב וחזרנו הבייתה. עצובים קצת אם כי אופטימיים...
התרחיש הכי גרוע יהיה שנצטרך להחליף צילינדר בדירה ובינתיים אסור יהיה להשאיר את הדירה לא מאויישת.
בבוקר גם נבדוק אבידות ומציאות של הרכבת. בכ"ז זה גרמניה המסודרת פה, נכון?
כל הזמן נזכרנו בעוד דברים שהיו שם, בעיקר בגדים, חפיף לגמרי וגם לגבי המצלמה הבנו שיש לנו מצלמות בסלולריים, אז כנראה שנסתדר עד שאולי נחליט לקנות חדשה.

בלילה דוד ניסה להבין איפה האבידות ומציאות של הרכבת, איך מתקשרים וזה לקח אותנו למחשבות על רכישת עוד זמן אוויר והתעסקות מיותרת בתקשורת שלא היה לנו בה צורך עד כה, כי המספרים המקומיים שלנו כנראה לא יכולים "לדבר" עם מספרים מחוץ לרשת הספציפית הזו עד שנטען אותם בעוד כסף.

עם כל זה החלטנו שחבל לשרוף גם את היום הבא, דוד יישאר עם ארז בבית (ממילא כבר בדרך לשנ"צ שלו) ואני אסע עם הילדים למוזיאון הילדים.
באיזה אינסטינקט לא ברור כאשר הגענו לרציף לחצתי על כפתור ה information בעמדה שהייתה שם וניסיתי לספר את הסיפור שלנו ואז גרמניה צעירה וחמודה עזרה לי להבין ושלחה אותי לתחנה זו וזו.
הרכבת שלנו למוזיאון הילדים בדיוק הגיעה ואמרתי לילדים 'תגידו, מה דעתכם? שניסע רגע לתחנה שההיא אמרה? או שנלך למוזיאון וזהו? ננסה להתקשר או למלא טופס מאוחר יותר?' ממילא 
כל מי שהצלחנו לדבר איתו אמר לנו שבטוח יהיה מדובר בכמה ימים...
אומני מייד אמרה לי 'יאללה בואי ניסע לשם' ושכנעה אותי לצאת להרפתקאה הזו.
אמרתי שאני לא תולה בזה תקוות, מקסימום הם יעזרו לנו למלא את הטפסים המסובכים שלא הצלחנו באינטרנט. 
וכולה מדובר בכמה תחנות בקו הזה והחלפת רכבת לעוד תחנה אחת. נסיעה קצרה של ממש.
יאללה, נוסעים למרכז המידע!

הגענו לתחנה המדוברת, מצאנו את מרכז המידע ותארנו את התיק שאבד לנו.
העובד ניגש לארון, הוציא שק ורוקן אותו על השולחן שלו ו..... ראו זה פלא! הוא שלף את התיק שלנו!!! לא ייאמן!!! אומני קפצה מרוב שמחה, שרה ורקדה!!! 
חיכינו כמה רגעים עד שהוא סיים את הרישום והכל כדי לבדוק האם אכן הכל שם. ו...כן! הכל היה שם (מסתבר שהיה טלפון על המפתח והעובד התקשר אליו בבוקר, אולם מאחר וזה לא טלפון שלנו לא ידענו מזה...) ובא לציון גואל!

אומני מאושרת

התיק!!!

מיהרנו לעדכן את דוד ולשנות תכנית פעולה ליום.
במקום למוזיאון הילדים שהיה רחוק יותר החלטנו ליסוע למוזיאון הטכני שהיה ממש קרוב וגם דוד וארז יוכלו להצטרף אליו.
האמת, היה ממש חוויה עם תערוכות של המחשבים הראשונים

זהו Z1 המחשב הראשון ever
משהו ענק!


ספינות ענק ודגמים קטנים ומרשימים לאללה



קשה לראות את זה אולם הספינה הזו עשויה ממסמרי ציפורן- התבלין!
מישהו אשכרה בנה את זה וכשקצת נענענו את המתקן היה ריח של ציפורן


קטרים מסיביים ישנים


בסוף היום פגשנו חברה ישראלית שחיה בברלין, שלא ראינו כמה שנים.
אכלנו איתה במסעדה ויאטנמית מצויינת והמשכנו לפארק מקסים עם אגם ומתקני ילדים לרוב





בסופו של דבר היה יום טוב!
תזכורת לתהפוכות החיים ביום אינטנסיבי אחד


2 תגובות: