ונציה

התכוונו להגיע לונציה כבר מזמן, בדרך לאגם גארדה, לפגישה עם סבא וסבתא (ההורים שלי, ורד).

אני הייתי שם בטיול בת מצווה שעשיתי עם המשפחה שלי, לפני כך וכך שנים.

זכרתי קצת, בעיקר את ככר סן מרקו והיונים.

מזג האוויר, כרגיל, איים להיות קצת סגרירי ואכן טפטף קלות והיה אפרפר כשהגענו ל punto sabbioni שם נשאיר את הקרוואן ונעלה על מעבורת לונציה.

כבר חוויה בפני עצמה

העיר הולכת ומתקרבת, הולכת ומתגלה בפנינו ממרחק.

בתחילה התבלבלנו עם תחנה קודמת של המעבורת, אם כי זה לא היה נראה הגיוני והבנו שהאינטואיציות שלנו לא טועות, הנה ונציה, במרחק. שם נראה עתיק יותר...

תענוג להתקרב כך למקום עם כזו הילה, לאט לאט, ממרחקים.

ואז נוחתים ומגלים שאנחנו בים של אנשים.

ממש ים של אנשים.

כל העולם נמצא פה- ממש כל העולם!

עצרה אותנו אישה סינית, כדי ללטף את ארז. ראינו אסיאתיים, אירופאים, אמריקאים, אפריקאים וכמובן גם ישראלים- הילדים ישר קלטו אחד את השני במרדף אחרי היונים.

כי, כן, היונים עדיין שם, בככר סן מרקו- לאן הן כבר ילכו? כ"כ טוב להן שם...

מובן מאליו שארז עשה שם חיים משוגעים!

וגם כל השאר...

נהרנו עם ים האנשים אל הככר, שחקנו עם היונים, התיישבנו בפאתי הככר והוקמנו אחר כבוד ע"י "שומרי הככר" שגם הורו לנו שלא להאכיל את היונים באיזשהו שלב.

יש פה איזה סטטוס קוו בין המאכילים, היושבים וכל העושים את המעשים ה"אסורים" לבין ה"שומרים" שיודעים שאי אפשר לעצור את כולם, רק לבוא ולהעיר במקצבים קבועים.

המשכנו להישפך אל תוך סמטאותיה הצרות והמדליקות של ונציה, ביחד עם ים האנשים.

מדיי פעם מצאנו את עצמנו קצת לבד ולעתים רק עם קצת אנשים.

החלטנו מראש לוותר על כל המוזיאונים והארמונות מבפנים. לא היה לנו פרקטי עם הילדים וממילא בעיקר עניינה אותנו האווירה המקסימה של העיר הזו.

ואכן ראינו גונדולות משייטות עם זוגות אוהבים, אפילו אחת עם זמר אופרה ונגן אקורדיון (מרשים!), שחקנים בתלבושות מרהיבות, דוכנים המוכרים את כל מה שונציה מייצגת בעולם (הפסלים הקטנים, הגונדולות,, מסכות ומה לא), חנויות מעצבים מהממות של גדולי השמות בעולם, פסלי זכוכית ואמנות מרשימה ביותר, פיאצות קטנות, בניינים מרהיבים, מזרקות ועוד ועוד.

שוטטנו ושוטטנו שעות על גבי שעות עם הפסקות אוכל ושתייה ו-איך לא- שרותים (לא פשוט למצוא שם, כי הכל יקר לאללה... כן, כן, השרותים יקרים!). אכלנו גלידה, טעמנו מתוקים מקומיים

ארז התעקש לעזור בכל גרם מדרגות בו העלינו והורדנו את העגלה

ועם כל האווירה המדהימה- באמת- הייתה לנו איזו הרגשה תת קרקעית של 'אין חיים' ככה קראנו לה.

מרגישים את ההסטוריה והחיים שהיו שם בעבר, וגם מרגישים שכל מה שחי שם עכשיו הוא בעיקר עבור התיירים.

לא שאני מתלוננת חלילה, פשוט היה מעניין להבין שגם דוד וגם אני מרגישים את זה בצורה דומה.

הספקנו לחזור למעבורת ממש ברגע האחרון, לפני שהתחיל גשם שוטף.

בסוף היום.

עד שהגענו לעיירה בה היה הקרוואן כבר פסק הגשם, כך שיכולנו לחזור מהר לקרוואן לפני שהוא התחיל שוב.

שיחקנו אותה עם חנייה חינמית וחסכנו ימבה כסף. כי כל מה שהשם "ונציה" כרוך בו קשור גם בהרבה כסף.

אתר הקרוואנים הקרוב ביותר היה אמור לעלות לנו 45 יורו ללילה, עם מינימום של 2 לילות...

או שיכולנו לשלם 20 יורו בערך כדי להכנס לחניון של העיר עצמה.

בגלל שהגענו דרך מקום אחורי יותר מצאנו חנייה ללא תשלום בכלל, כך ששילמנו רק את עלות המעבורת.

אין מה לעשות, לחסוך כסף על דברים כאלה מרגיש טוב יותר ועוזר לנו להוציא את הכסף על הדברים שחשובים יותר, כמו אוכל איכותי יותר, או כל מיני אטרקציות כייפיות.