9/10/2014

כמה הם באמת יודעים?

אנחנו באוסטריה, באתר בהרים יפייפיים.
גבעות מוריקות, כפרים קטנטנים, דרכים מתעקלות, אגמים, נחלים, פלגים, עצים עצומים, פרחים לרוב, פרות רועות.
יופי מהמם, באמת!

בעצם, גם בגרמניה עברנו בנופים שכאלה לא מעט.

וכל הזמן עוברת בינינו תהייה- כמה הם באמת מודעים ליופי הזה שמסביבם?
המקומיים
האם הם קמים בבוקר, מסתכלים מהחלון ואומרים לעצמם- 'וואהו! אני חי באחד המקומות היפים ביותר בעולם'- או- 'איזה ברת מזל אני שאני פה, מוקפת בכל היופי הזה'.
כמה זה קורה?


או שמגיע שלב (אחרי יום- יומיים, 6 שבועות, 5 חודשים, שנתיים...) בו כבר מתרגלים לכל היופי הזה, כבר לא ממש שמים לב לקיומו, כבר לא מודים, כבר לא יוצאים החוצה לשחק, לטייל, להסתובב, "סתם" לשבת בחוץ ולנשום אותו פנימה



כמה זה קורה לכולנו בעצם? בכל מקום?
ורק ההתחככות ביופי הקיצוני הזה רק מעצימה אצלנו את התחושות האלה עכשיו?
עצם הבחירה שלנו לקחת פסק זמן ומעין צעד אחורה מאפשרת לנו להיות ערים לכל זה. לרגע הנוכחי.

מה יקרה כשנחזור? מה יקרה כששוב נתרגל?

3 תגובות:

  1. בדיוק אותן תהיות היו גם לנו בביקור באוסטריה הקיץ. תחושה שהם חיים בגן עדן של נופים. נזכרנו שכשגרנו מול הים לא הפסקנו להתפעל מהנוף גם אחרי מספר שנים. כנראה שהם מתרגלים אבל עדיין נפעמים. גם חילופי העונות הדרסטיים באוסטריה משמרים את תחושת ההתפעלות אצל המקומיים. תנשמו אוויר הרים גם בשבילנו :-)
    מיכל

    השבמחק